דילוג לתוכן העיקרי

שחיקתו של זיכרון השואה

לצד שיח שואה רציני ומעמיק, מתקיים בישראל גם שיח צעקני ופופוליסטי, שהפך את השימוש בשואה לטריוויאלי ויומיומי ולעתים מבזה – מתעמולה פוליטית, דרך עימותים עדתיים ועד מאבק למען הצמחונות. האם הדור הרביעי יצליח ליצור שיח שואה חדש?
JERUSALEM, ISRAEL - APRIL 16:  (ISRAEL OUT) In this handout from the Israeli GPO, Prime Minister Benjamin Netanyahu lays a wreath during a ceremony to mark Holocaust Remembrance Day at the Yad Vashem Museum on April 16, 2015 in Jerusalem, Israel. Traffic stopped and people stood to attention as a two minutes silence was observed in Israel, with sirens sounding across the country to mark the annual Holocaust Remembrance Day. (Photo by Amos Ben Gershom/GPO via Getty Images)

"הממשלות הדמוקרטיות טעו טעות גורלית לפני מלחמת העולם השנייה, ואנחנו משוכנעים...שהן טועות טעות מרה גם עכשיו...בינתיים לא נירתע. נוסיף להתעקש על האמת, ונעשה כל מה שביכולתנו לפקוח את העיניים הנעצמות" - כך אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנערך באפריל השנה [2015], וגם מי שלא בקיא בז׳רגון ידע בדיוק על מה הוא מדבר.

גולשים חרוצים הפיצו בפייסבוק את טקסט הנאום המלא, כשכל התייחסות לשואה סומנה בצבע אדום, ואילו כל התייחסות לאיראן ואיומים קיומיים אחרים בני זמננו סומנה בצהוב. למרות שמדובר כאמור בנאום ליום השואה, התמונה שנתקבלה הייתה צהובה למדי.

בעיתון "הארץ" הרימו את הכפפה וסימנו באופן דומה את נאומי נתניהו מהשנים 2015-2013.

הם גילו שבכל שנה מפת הנאום הופכת צהובה יותר ויותר. כלומר פחות שואה ותקומה, יותר ״היטלר החדש״.

זה לא חדש שבישראל השואה היא מטבע פוליטי עובר לסוחר והישראלים מוצפים בה. מצד אחד קיים בישראל שיח שואה בוגר, רציני ומעמיק, אבל לצדו מתקיים שיח צעקני, פופוליסטי, סנסציוני, שהפך את השימוש בשואה לטריוויאלי ויומיומי, באופן כזה שרבים חשים שמבזה אותה. עד כדי כך, שבמהלך מערכת הבחירות האחרונות מועצת "יד ושם" עצמה קראה רשמית ״לכל הגופים הפוליטיים להוציא את נושא השואה ודימוייה מהוויכוחים הפוליטיים ולא כל שכן מתעמולת הבחירות״.

השימוש הפוליטי בשואה אינו המצאה של נתניהו והימין, אלא מורשת מימי מפא"י. ״בן גוריון יצר הקבלה בין נאצר והיטלר, ובשנות ה-50' הופקו במימון ממשלתי סרטים שדימו את הערבים לנאצים״, מזכירה ד״ר ליאת שטייר-לבני, מרצה במכללה האקדמית "ספיר" ומנחה באוניברסיטה הפתוחה, ״השיח של ׳ישראל בגבולות אושוויץ׳ התחיל מאמירה של אבא אבן, ובגין שכלל את זה והחזיר את השואה לשיח הציבורי".

גם ההיסטוריון והעיתונאי, ד"ר תום שגב, מחבר הספר ״המיליון השביעי״, מציין כי למרות שהשימוש המניפולטיבי בשואה נתפס כטקטיקה ימנית, לא כך המצב. ״אין מנהיג ערבי מאז 1948 שלא השוו אותו להיטלר, כולל המלך חוסיין וסאדאת. גם השמאל מאז ומתמיד ניצל את השואה לצרכיו. לפני כמה שנים נודע המקרה של פלסטיני שאולץ על ידי החיילים לנגן בכינור, דימוי שהוא יותר שואה משואה, והשמאל עשה בזה שימוש שוב ושוב״.

ד"ר שטייר-לבני סבורה שהתפיסה הקורבנית היא חלק מהותי מהזהות הישראלית. ״השואה מוטבעת בנו מגיל צעיר בעוצמה ואינטנסיביות, ואנחנו מפרשים כל דבר דרך המשקפיים האלה - מאיראן ועד המרצה ה׳נאצית׳ שנתנה לי ציון לא טוב. זה העולם האסוציאטיבי שלנו. אנו חברה פוסט-טראומטית שלא מסוגלת להתנתק מהעבר וחיה אותו בהווה. תוסיף את המצב הביטחוני הרעוע ותקבל חרדה קולקטיבית, כשסוכני הזיכרון טורחים לפמפם לנו כאילו אנחנו על סף שואה שנייה״.

לדבריה, המצב הזה גורם לבני הדור השני והשלישי לשואה להתרחק מזיכרון השואה כאירוע היסטורי. ״לא מדובר בזלזול או ביזוי שלה", היא מדגישה, "אלא כדי להרחיק מעט את הזוועה. התוצאה היא זיכרון המבוסס על מחוזות אחרים, למשל הומור, או שימוש בשואה לצרכים פוליטיים, מימין ומשמאל, או על ז׳רגון השואה בעימותים עדתיים״. כך, למשל, ביום השואה האחרון הופצו בפייסבוק פוסטים של גולשים ממוצא מזרחי שהביעו "צער" על כי ״היטלר לא גמר את העבודה״ ולא חיסל את כל האשכנזים; או השימוש החוזר בדימוי השואה בשיח הטבעוני בזכות אמירתו של הסופר יצחק בשביס-זינגר ״עבור החיות, כל יום הוא טרבלינקה״. ולמרות כל זאת, שגב ושטייר-לבני אינם סבורים כי קיימת שחיקה מוחלטת של זיכרון השואה.

״בישראל קשה להבדיל בין רגשות שואה אמיתיים לבין טיעוני שואה מניפולטיביים״, טוען שגב, ״זה משקף ויכוח יסודי בחברה הישראלית על לקחי השואה – האם השואה מלמדת לקח אוניברסלי הומניסטי למלחמה בגזענות ובעד זכויות אדם, או שהלקח הוא יהודי ׳לעולם לא עוד׳ ו׳בכל דור ודור׳״.

שניהם מסכימים כי השואה משמשת גם ככלי תעמולה ישראלי. ״ישראלים ופלסטינים מתחרים ביניהם מי הקורבן האמיתי, כי מי שקורבן הוא הצודק", אומר שגב, ושטייר-לבני מציינת כי ״מ-1948 נבנה נרטיב שכולל כמה תכנים מרכזיים כמו 'לעולם לא עוד'. הלקחים הם יהודיים וציוניים גרידא ואין אחרים. באופן הזה השואה היא לא מקור ללקח אוניברסלי של גזענות, שנאת האחר ורתימת הציבור למטרה". לדעתה, שיח השואה חייב להתמתן. ״בלתי נסבל שילד יודע שהוא קורבן עוד לפני שהוא יודע מיהו בכלל, אי אפשר לכונן הוויה סמי-נורמלית ככה״, היא אומרת, ״אם ננטרל חלק מהאינטנסיביות (של השימוש בשואה), נוכל לייצר שיח חדש של הדור הרביעי והחמישי שיתעסק בזוועות ובהשפעה של השואה ולקחיה על ההווה״.

ניסיון לכך אפשר לראות בהצגה ״אקס חמותי החורגת״ של נעמי יואלי [גילוי נאות – יואלי הינה קרובת משפחה של הח''מ], שהוצגה ביום השואה האחרון. ההצגה מספרת את סיפורה של אגי יואלי, ניצולת שואה, מבלי שהמילה "שואה" מוזכרת ולו פעם אחת. ההצגה אפקטיבית, מרגשת מאוד (וגם מצחיקה), וזאת למרות שיש בה סירוב מוצהר לדבר על הזוועות האמיתיות - כי לדעת הכותבת הן גדולות מכדי שאפשר יהיה לתארן. הדיבור העדין והעקיף הוא מספיק בשביל לעורר בקהל רגשות אותנטיים.

בטקסט ארוך ציין מיכאל הנגדזלץ, מבקר התיאטרון של ״הארץ״, כי ההצגה מטפלת בשואה ״בלי לשגות באשליות או סיוטים על העתיד, וגם בלי התבוססות בסבל של העבר״, ובביקורת נוספת עליה סיכם כך: ״זה מה שרופא מרכז אירופאי היה רושם לפציינט שמתלונן על הצפת שואה שימושית״.

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial