כיצד תשפיע שליטת החות'ים בתימן על מעמד האישה?

החות'ים פרסמו בינואר 2015 חוזר לנשים בעיר עמראן, ואסרו עליהן לצאת מהבית לאחר תפילת המע'רב, להזמין להקות או זמרים גברים להתכנסויות ולמסיבות שלהן, ואף אסרו לחלוטין את השימוש במצלמה באותן התכנסויות ומסיבות של נשים, כולל טלפונים ניידים המצוידים במצלמות. החוקים החדשים האלה נאכפים בעיר עמראן, ותושבי העיר דואגים למלא אחריהם, מחשש שייענשו.

החוזר הצית מחלוקת בחברה התימנית, במיוחד בקרב נשים שמרגישות כי השלב הבא יביא עמו עוד שלל הפתעות לא נעימות בכל מה שנוגע להישגים שהשיגו בעמל רב. כמה מהנשים חוששות מאוד מהחות'ים, המפגינים דוגמטיות רבה בנושא זכויות נשים.

הנשים בתימן סובלות מחוקים המפלים אותן לרעה. פערי ההשכלה בין גברים לנשים גדולים במיוחד: שיעור הבערות בקרב גברים עומד על 30%, ואילו אצל הנשים הוא עומד על 67%. עם זאת, בתנועת המחאה העממית שפרצה בפברואר 2011 היה שיעור ההשתתפות של נשים גבוה מאוד, והעלה על סדר היום הציבורי את נושא זכויות הנשים. בעקבות המהפכה, התקיימה במרס 2013 ועידת הדיאלוג הלאומי (NDC), שהביאה עמה גל של חקיקה חדשה, כולל שינויים במכסות הייצוג הנשי ובנישואי קטינות. כל אלה נתפסו כניצחון של נשות תימן.

החות'ים אינם הסיעה הפוליטית היחידה בתימן שמתמקדת ב[הגבלת] נשים. בעבר, נשות תימן עבדו את האדמה לצד הגברים באזורים כפריים. אבל כשעלי עבדאללה סאלח עלה לשלטון ב-1978, התהדקה עניבת החנק סביב זכויות הנשים וחירותן, בשל הברית הפוליטית שכרת סאלח עם תנועות פוליטיות מוסלמיות כדי להתמודד עם הקומוניסטים בדרום המדינה. מדיניות זו השתקפה בתוכנית הלימודים במערכת החינוך, ונשים אף אולצו לכסות את פניהן - ובכך להסתיר את זהותן ולצמצם את תפקידן בזירה הציבורית. במפלגות פוליטיות מסוימות ניצלו את זכויות הנשים כקלף להוכחת נטייתן המודרנית, אך לא התייחסו לנושא ברצינות הראויה, והפעולות שנקטו הסתכמו בתעמולה תקשורתית ותו לא. מצד שני, במפלגות הדתיות נטען שזכויות לנשים הן זרות לחברה המקומית, ומהוות נסיון להפוך את החברה התימנית למערבית. ובכל זאת בתקופת הבחירות הן הפגינו צביעות רבה, כשעודדו נשים להצביע אך לא כללו מועמדות ברשימותיהן.

בשנת 2011, נשות תימן יצאו לרחובות והשתתפו במהפכה. רבות מהן נאלצו לעמוד מול קמפיין שלם של השמצות, שהגיע לשיאו בנאומו של סאלח באפריל 2011, כשאסר על שני המינים להתערבב בהפגנות.

קריאתו של הנשיא הציתה מהומה רבתי בחברה השבטית והשמרנית של תימן, ובמיוחד במפלגת אל-איסלא, המפלגה האיסלאמיסטית השלטת דאז. כעבור זמן קצר, הקימו אנשי המפלגה עמדות ביקורת כדי לוודא שתישמר ההפרדה בין המינים, אך בטווח הרחוק הם לא השיגו את מטרתם בשלמותה.

נדמה שאל-איסלא הייתה קיצונית מאוד ביחסה לנשים, אבל החות'ים גרועים הרבה יותר. הם אינם פועלים באובססיביות להפרדה בין המינים, אך כשהם כופים על נשים לחזור לבתיהן לפני רדת החשיכה, הם מכשילים בכך את התנועה לזכויות האישה. כל הכוחות הפוליטיים בתימן מתמקדים בנשים באורח דומה. קורבנותיה של אל-איסלא סובלים היום מגורל דומה גם תחת החות'ים, רק שההטרדה והפחד קיצוניים הרבה יותר, בהיעדרו של גורם שייקח אחריות על המעשים הללו.

גם בעבר הייתה תימן מדינה חלשה, אבל היה בה מרחב מסוים לחופש העיתונות ולפעילותם של ארגונים חברתיים שזכו למימון זר ויצרו לחץ על ממשלת תימן ועל הכוחות הפוליטיים במדינה. אבל היום, החות'ים אינם נושאים בשום אחריות כלפי הקהילה הבינלאומית, והם חופשיים לטפל בעיתונאים ולהטרידם כראות עיניהם.

עוד באפריל 2011, אנשי הדיוויזיה המשוריינת הראשונה - ארגון צבאי המקורב לאחים המוסלמים ולתנועות סלפיות - הכו את ערווה עבדו עותמן, המייסדת של 'בית הפולקלור', מכון שמטרתו לאסוף פריטי מורשת מרחבי תימן.

המתקפה אירעה לאחר נאומו של סאלח. הארגון השתמש בו כתירוץ שנועד לכפות הפרדה מגדרית, ואנשיו טענו שנשים אינן מצייתות לחוקי ההפרדה.

עותמן נפלה מאז קורבן לקמפיין הכפשה נוסף מצד החות'ים, בשל אמונתה שכל הארגונים הדתיים באשר הם פועלים להצרת צעדיהן של נשים וחירותן. אבל החות'ים גרועים הרבה יותר בקמפיין שלהם, לאחר ששלחו לה מספר איומים, רק משום שהשתתפה בטקס לציון המהפכה של 26 בספטמבר - זו שהפילה את שלטונו של האימאם ב-1962 - ותוך כדי כך גם רקדה ושרה בהתרסה עם חבורה של גברים צעירים.

החות'ים השתלטו על צנעא רק כמה ימים לפני הטקס לציון המהפכה, ב-21 בספטמבר 2014. עותמן מונתה לשרת תרבות בממשלה היוצאת בינואר, ומאז מנוהל נגדה קמפיין בלתי-נלאה מצד התקשורת החות'ית, שכינתה את הממשלה היוצאת "ממשלת הריקודים".

גם הפעילה התימנייה סמיה אל-אגברי ניצבת בפני אתגרים דומים, לאחר שאל-איסלא האשימו אותה בכפירה בסוף דצמבר 2012. כיום, לאחר שגם החות'ים הכפישו את שמה מאז שעלו לשלטון, היא מואשמת בשיתוף פעולה עם המדינה האיסלאמית (דאע"ש).

"לאחר מהפכת 2011, שאפנו לעתיד טוב יותר עבור תימן, ובמיוחד עבור נשות תימן. אבל במרס הצטרפה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה והחלה להפר את זכויות הנשים, וחשנו בסכנה המתקרבת. ידענו שהעתיד רק ילך ויעשה גרוע יותר. היום המצב באמת גרוע יותר, ועל תימן מרחף האיום של העתק שלטון הטליבאן," סיפרה אגברי לאל-מוניטור.

"החות'ים נועזים יותר ממפלגת אל-איסלא. האחרונים נוהגים לשלוח חברי ארגון בדרג נמוך כדי לאיים ולהכפיש, בדיוק כמו שעשו חבר מרעיו של סאלח, אבל היום, המשפטנים ואנשי הרוח הבולטים ביותר מקרב החותי'ם מבצעים את אותם המעשים במצח נחושה," הוסיפה ואמרה.

הסטודנטית חיבה אל-זבהאני, המחזיקה בדעות דומות לאלה של אגברי, מאמינה שהחות'ים קיצוניים יותר מקודמיהם, לאחר שאיימו להפשיט אותה מבגדיה אם תמשיך ללבוש מכנסיים, במקום העבאיה או גלימה.

ב-25 בינואר 2015, היא השתתפה בהפגנת סטודנטים נגד החות'ים באוניברסיטת צנעא, וסירבה למסור להם את הטלפון שלה, שבו צילמה אותם תוקפים את הסטודנטים. כתוצאה מכך, היא הוכתה נמרצות, ביחד עם חברתה.

"המתקפה האחרונה ב-25 בינואר הייתה הגרועה ביותר. הלכנו להפגין נגד ההפיכה החות'ית, והם רדפו אחרינו עם נשק קר. בסוף הצלחנו לחמוק מהם," סיפרה זבהאני. "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר".

אבל ישנה גם פעילה וסופרת מקומית שטוענת כי החות'ים לא יצליחו לשבור את נשות תימן. היא שוחחה עם אל-מוניטור בעילום שם, וסיפרה שהמהפכה של 2011 הייתה נקודת מפנה בחייה.

לפני 2011, היא הייתה עקרת בית מסורתית ואם לשישה ילדים, שהגיעה ממשפחה שמרנית מאוד חברתית ודתית. אבל כשבעלה הבחין בהתלהבות שלה מהמהפכה, הוא הרשה לה להשתתף בהפגנות, וזה היה עבורה המפגש הראשון עם הזירה הציבורית. היא שאבה השראה בין השאר מנשים כמו תוואכול כרמאן, כלת פרס נובל לשלום ואחת מהמנהיגות של מהפכת 2011.

אחרי המהפכה, היא החליטה לפלס את דרכה שלה בזירה הציבורית והחלה לכתוב, אבל זה עורר את זעמו של בעלה. הוא אסר עליה לכתוב, או ניסה לשכנע אותה לכל הפחות לכתוב בשם בדוי. היא סירבה, ועמדה על כך שזכותה לחשוף את זהותה האמיתית.

בעמדה דומה מחזיקה גם ראדיה אל-מתווכל, פעילה למען זכויות אדם ומייסדת ארגון Mwatana. "החות'ים לא יצליחו להמשיך ולדכא נשים, כי הם לא יחזיקו הרבה זמן בשלטון," כך אמרה לאל-מוניטור.

מתווכל, כמו נשים אחרות ששוחחו עם אל-מוניטור, הסכימה שהישגיהן של הנשים הן תוצאה של מאבק והתרסה נגד הכוחות הפוליטיים, שחותרים תחת מעמדן של הנשים ומזניחים אותן, ורק מעמידים פנים למען התקשורת. הן מאמינות שהכוחות הפוליטיים הללו אינם כנים ואינם ישרים בהצגת עמדותיהם כלפי נשים, גם אם לפעמים הם טוענים שהם תומכים בהן. נשים מחזיקות בעמדות בכירות בשורות המפלגות הללו - אגברי, למשל, מכהנת בוועדה המרכזית של המפלגה הסוציאליסטית בתימן, וכרמן במועצת השורא של אל-איסלא. אלו עמדות בכירות שמשפיעות על תהליך קבלת ההחלטות במפלגות. אבל זה לא אומר שהמפלגות פועלות למען זכויות נשים, כי זה פשוט לא בסדר העדיפויות שלהן. לכן, הכללת הנשים בתפקידי הנהגה היא העמדת פנים בלבד. לנשים אין שום תמריץ להשתתף בתהליך הפוליטי, חוץ מאשר כדי לבחור בבחירות.

הן מאמינות כי ההישגים של ועידת הדיאלוג הלאומי, כולל ההחלטות בנושא מכסות הייצוג הנשי וגיל המינימום לנישואים, נועדו למראית עין בלבד, כי שום דבר לא נעשה בשטח והכוחות הפוליטיים יכולים לעקוף את החוקים החדשים בקלות רבה.

מצד שני, בשנת 2011 נפרץ מחסום הפחד, ונשים ממשיכות לנסות ולשמר את ההישגים שלהן ועוד יותר מזה לסכל כל ניסיון לאלץ אותן לחזור ולשבת בבית, אחרי שלקחו חלק במהפכה שחוללה מבחינתן שינוי של ממש.