נאום נתניהו: בין גאונות פוליטית לנכלוליות צינית

בסך הכל, נתניהו הצליח לנחות ב"עורף האויב" ולחזור הביתה בשלום. כן, היו נזקים פה ושם, בעיקר דבריה הכואבים של חברת הקונגרס הבכירה ואוהדת ישראל מסורה ננסי פלוסי, אבל בשורה התחתונה המהומה לא ייצרה שום אפקט מרסק. נתניהו הקיף את עצמו בשני נכסים דמוקרטיים-יהודיים מפורסמים: ניצול השואה וחתן פרס נובל אלי ויזל מצד אחד, פרקליט הצמרת השנון אלן דרשוביץ מצד שני. הוא הסתובב בקונגרס עם השכפ"ץ הזה, וחזר הביתה ב"חתיכה אחת".

נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס [3 במארס] יירשם כאחד המבצעים הפוליטיים המרתקים ביותר של התקופה. המבצע, שנראה כמו פרק מפותל במיוחד של "בית הקלפים", ממוקם איפשהו במרחב שבין גאונות פוליטית לנכלוליות צינית. יש בו, בשפע, מכל אלה.

בנימין נתניהו, בהשראת פטרונו איל ההימורים הרפובליקני שלדון אדלסון, הצליח להפוך נשיא אמריקאי זועם, ממשל אמריקאי עוין ומשא ומתן בינלאומי גורלי לנכסים פוליטיים, אולי הנכסים הפוליטיים היחידים שנותרו בארסנל שלו, שבועיים לפני הבחירות [17 במארס]. הוא כלא את יריבו העיקרי, יו"ר "המחנה הציוני" יצחק הרצוג, בשטח הריגה קטלני: אם יתקוף את הנאום, ייתפס הרצוג כבוגד בשליחות גורלית של מנהיג האומה; אם יחבק את הנאום, יהפוך את עצמו לנערת ליווי של יריבו השנוא, ימים ספורים לפני הבחירות.

נתניהו חייך חיוך רחב ביום שלישי בערב. בימים הקרובים נדע עד כמה רחב יהיה החיוך הזה, האם האפקט של הנאום בסקרים בישראל יהיה חריג, ובעיקר האם הוא ישנה את המומנטום. בשבועות האחרונים דימם נתניהו מנדטים, איבד את השליטה בסדר היום התקשורתי, ספג ביקורת קשה מכל עבר והחל לפגר אחרי הרצוג בהפרש של בין שניים לשלושה מנדטים. מטרת הנאום בקונגרס הייתה להפוך את המגמה הזו ולשפר את סיכוייו של נתניהו לשרוד. אגב, ההערכה בישראל היא כי אם נתניהו לא יקבל את המנדט להרכיב ממשלה לאחר הבחירות, הוא ישקול פרישה מהחיים הפוליטיים. הסכינאים בליכוד, מבפנים ומבחוץ, ממתינים בכיליון עיניים לרגע הזה.

אישיות ישראלית ביטחונית, שהייתה קרובה מאוד למשא ומתן הגרעין ולמוקד קבלת ההחלטות בדרג הגבוה ביותר, אמרה, מיד לאחר הנאום, בשיחה סגורה, את הדברים האלה: "ראש הממשלה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא קורא דו"חות מודיעיניים, הוא מחובר והוא יודע שהסיכוי שההסכם בין איראן למעצמות ייחתם בסבב הנוכחי נמוך מאוד, אם בכלל. הוא יודע שמתוך שמונת הנושאים שבמחלוקת, יש התקרבות בשני נושאים בלבד. בשישה נושאים אחרים יש עדיין מרחק רב בין הצדדים. הוא יודע שהצרפתים לא יסכימו לחתום במצב כזה, וכנראה גם האמריקאים לא. מה שהוא עשה כאן עם הנאום זו גאונות פוליטית. הוא תיזמן את זה במדויק, כדי להגיד בעוד שבוע, כשהדד-ליין יידחה שוב, שמי שעצר את ההסכם בין איראן למעצמות זה הוא ונאומו. במציאות, אין לזה כמובן כל בסיס או יסוד, אבל האלקטורט בישראל יקנה את התרגיל הזה ונתניהו יכול לנצח את הבחירות בזכותו. מדובר במהלך ציני שמקריב יחסים אסטרטגיים עם נשיא ארה"ב לטווח בינוני וארוך, לטובת אינטרס פוליטי צר לטווח הקצר".

התיאוריה הזו משותפת לגורמים רבים נוספים במערכת הפוליטית בישראל. נתניהו תמרן את עצמו במיומנות ובנחישות למצב של "ווין-ווין". אם אכן בעוד שבוע או עשרה ימים יידחה הדד-ליין של המשא ומתן ולא יושג הסכם, נתניהו יחגוג ניצחון קולני כל הדרך אל הקלפיות. אם יושג הסכם, הוא יוכל להגיד שלפחות ניסה לבלום בגופו את הקטסטרופה.

ויש כאן עוד משהו: בסביבתו של נתניהו קיוו מאוד שהממשל האמריקאי "יעניש" את ביבי בכל האמצעים הוורבליים העומדים לרשותו במהלך שהותו בארה"ב. התקווה הגדולה הייתה שהנשיא, בקולו, ימתח על נתניהו ביקורת או יסתייג ממנו. כשהנשיא אובמה העניק את הריאיון לסוכנות רויטרס [2 במארס], ואחר כך (אחרי הנאום) הוסיף והתייחס לנאום ולנזקיו, אפשר היה לשמוע את צהלות השמחה מלשכת נתניהו למרחוק. אובמה הפך לנכס אסטרטגי של ממש עבור נתניהו.

מבחינת נתניהו, מסך חצוי בפריים טיים, בצד אחד הוא ובצד השני אובמה, זו תמונת ניצחון של ממש. יש בישראל אלקטורט לא קטן שעדיין סבור שהיחסים עם הבית הלבן חשובים יותר מתמרונים פוליטיים כאלה או אחרים, אבל האלקטורט הזה נמצא בשמאל ובמרכז הפוליטיים. נתניהו נלחם כרגע על הימין. הוא נאבק על ה"בייס" שלו, מול נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ואולי גם יאיר לפיד. הוא יודע שאם הרצוג יגמור עם שלושה-ארבעה מנדטים יותר ממנו, יטיל עליו הנשיא ריבלין את הרכבת הממשלה, ולכן הוא הולך לקניבליזציה של גוש הימין לטובת הישרדותו בראשות הליכוד.

בצאתו לארה"ב, ניסה נתניהו להדוף את ההתקפות עליו בטיעון מעניין. לא רק אני, אמר נתניהו, היו שלושה מנהיגים ישראלים גדולים שעשו מעשים חשובים לטובת עם ישראל בניגוד מפורש לעמדה האמריקאית. הראשון היה דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שהכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948 בניגוד לדעת הממשל האמריקאי. השני היה ראש הממשלה לוי אשכול, שיצא למלחמת ששת הימים ב-1967 על מנת לפרוץ את המצור סביב ישראל, בניגוד לדעתה של ארה"ב. השלישי היה מנחם בגין, שתקף את הכור הגרעיני העיראקי, בניגוד לדעתם של האמריקאים ושל שאר העולם.

הבעיה עם ההשוואה הזו של נתניהו היא פשוטה: בכל המקרים האחרים מדובר במעשים. במקרה שלו, מדובר בדיבורים. כל מה שנתניהו עשה בשש השנים האחרונות היה לנאום, לדבר, לכנס דיונים אינסופיים, לאיים, להזהיר ולהתריע. בתחום המעשים, הרקורד שלו מאופס. הוא בנה אופציה צבאית יקרה להחריד (אך יצירתית) לתקיפת תשתית הגרעין האיראנית, אבל חשש להשתמש בה.

בשנים 2010 ו-2011 היו אלה ראשי זרועות הביטחון יובל דיסקין (שב"כ), מאיר דגן (מוסד), גבי אשכנזי (הרמטכ"ל) ועמוס ידלין (ראש אמ"ן) שהתנגדו לפעולה, ונתניהו לא הצליח לאסוף את עצמו ולאכוף עליהם את מרותו. ארבעת אלה פרשו ב-2011, נתניהו קיבל במקומם ראשי זרועות חדשים, טריים, נטולי כריזמה וביטחון עצמי. שר הביטחון שלו היה, עדיין, אהוד ברק. מדוע לא תקף את איראן ב-2012? הנשיא אובמה עמד אז לפני בחירות, מבחינתו נתניהו היה יכול כביכול לתקוף גם את תשתית הממשל בוושינגטון. נשיא אמריקאי בבחירות לא מתעמת עם ישראל, נקודה. אבל נתניהו השתפן. הוא חשש מוועדת חקירה ממלכתית בעקבות קטסטרופה מבצעית. הוא חשש לעצמו, יותר מאשר לגורלה של מדינת ישראל. מה שנותר לו זה לנאום. אגב, הוא עושה את זה מצוין.