"בעזה יש אנשים מתים-חיים"

המצב בעזה חמור, זוהי עובדה ידועה ואין חולק עליה. אין ספור הכתבות על המצוקה, העוני, החרדה, הסבל והכאב שזורמים בתיאורים ובסיפורים מרצועת עזה הם עניין שבשגרה, אבל העדות ששמעתי מפי חברי מג'די ערביד, שהגיע לרצועה אחרי שמונה שנים של היעדרות ממנה, הינה ייחודית וכואבת.

מג'די היה הצלם שעמו עבדתי במהלך עבודתי העיתונאית ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמקביל היה בעל תחנת רדיו "אל חוריה" (החרות) שהעסיקה עשרות עובדים בשידורי חדשות, אקטואליה ובידור. יחד חרשנו את רצועת עזה לאורכה ולרוחבה, עד שמג'די נאלץ לברוח ממנה בעור שיניו במהלך ההפיכה של חמאס ב-2006, כי תחנת הרדיו שלו שידרה מסרים נגד דרכה של התנועה.

לפני כשבועיים [פברואר 2015] אביו נפטר, ואחרי לבטים לא פשוטים הוא ביקש להיכנס לרצועה ולהשתתף במסע הלוויה. גם עתה, ימים לאחר ששב חזרה לביתו החדש ברמאללה, קולו חלש, דעתו מבולבלת ושנתו נודדת. מג'די אינו מצליח למחוק את תמונות בני משפחתו, חבריו ושכניו שאותות הסגר, העוני והמלחמות חרוטים על גופם ועל נפשם. לדבריו, הם הפכו לאנשים אחרים, צל של עצמם. מראה העיניים, מתברר, חזק מכל דיווח חדשותי שבו צפה.

עדותו מובאת כאן, בשמו ובהסכמתו, כפי ששמעתי אותה ממנו בטלפון. זוהי עזה היום בפרספקטיבה של איש שנמלט ממנה לפני שמונה שנים, ובשובו הוא נחרד.

"מרגע שעברתי את מחסום ארז", הוא מספר לאל-מוניטור, "חשתי שאני חוזר בזמן מאה שנים אחורה. הגעתי לבית הקברות, ולשם הגיעו רבים שבאו ללוות את אבי בדרכו האחרונה. בתי הקברות מלאים, אין מקום לקבור את המתים. את אבי קברו בחלקה שבה נטמן אביו, ועכשיו נאלצנו לשתף אותם גם במותם. אבי נקבר מעל אביו. לא זיהיתי את חבריי, שבאו לנחם אותי. רבים מהם גידלו זקנים גדולים וגופם הפך צנום. הם רזים בגלל הרעב. לאט-לאט הם התחילו לספר על חייהם מאז שעזבתי. הדבר שהכי הדהים אותי הוא שרבים מהם, צעירים ומבוגרים, חברים, משפחה ושכנים, נוטלים באופן יומיומי כדורי 'טרמל'(Tramal) שלרוב משמשים כתרופה הנלקחת לאחר ניתוחים ובעת כאב חזק.

"פעם היו מבריחים את הכדורים האלה ממצרים ומחירם היה זול", אומר מג'די. "אנשים התחילו ליטול אותם כדי להקל על הכאב הנפשי שלהם ועל החרדות. עכשיו כבר אין הברחות, ומחירן של הגלולות הללו עלה פלאים. אבל חלק מהתושבים ממש התמכרו לכדורי ההרגעה האלה. זה מצרך שנועד להשכיח.

"לאנשים אין שקל בכיס. חלק מהחברים שלי, שפעם עבדו איתי בתחנת הרדיו, התחננו שאתן להם סיגריה, שאקנה להם חפיסה, ולפעמים התגברו על ביישנותם וביקשו את העודף שהיה בכיסי. עד כדי כך העוני גדול".

כל חבריו הוותיקים של מג'די הגיעו לנחמו, חוץ ממי שהיה בעבר מנהל מערכת החדשות של התחנה, ד' שמו. אשתו ביקרה בסוכת האבלים וסיפרה שהוא עצור. לאחרונה, אחרי שנות אבטלה רבות, הוא מצא עבודה בניקיון משרדים, ובגלל הקשיים הוא גנב מהמוסד שבו עבד.

"המצוקה גברה על יכולת השיפוט שלו", אומר מג'די. "יש לו שני ילדים, הוא רצה להביא להם אוכל. אי אפשר לשפוט אותו על כך. מי היה מאמין שהבחור הכישרוני הזה, שהיה תמיד מלא אנרגיות ונאמן לעבודתו, יחשוב בכלל לגנוב".

אחרי שתיקה ארוכה ממשיך: "כולם היו רזים מאוד, ושיניהם כהות או חסרות. לא התביישתי. שאלתי, 'מה קרה לשיניים שלכם?' מילא, אני מבין למה הם רזים, אבל מה קרה לשיניים? מתברר שאין להם כסף לקנות משחת שיניים. זה המצרך האחרון שעליו יוציאו כסף. הם מעדיפים את כדורי הטרמל שהם קונים הם על פני השיניים. אבל הנטילה המופרזת של הגלולות גורמת אף היא לאובדן שיניהם.

"בעזה כ-50 אלף תושבים מקבלים משכורת מהרשות הפלסטינית, ועוד כ-70 אלף נוספים מקבלים שכר מחמאס. מוטל עליהם משא כבד להאכיל את המשפחה המורחבת משכר זעום של כ-500 דולר בחודש ואף פחות. השאר חיים מאונר"א, מחלוקת המזון בסיסי, ומדי פעם מתרומות של 100 דולר שמגיעות לכל משפחה.

"גם אלה שפעם הכרתי וחיו והתפרנסו בכבוד, ממהרים לחתן את בנותיהם בגיל צעיר מאוד, בגיל ארבע עשרה או חמש עשרה - העיקר שניתן יהיה לחסוך בכך פה אחד שצריך להאכיל, ואולי גם לקבל מעט מוהר שיעזור לפרנסת הבית.

"הסתכלתי על האחים שלי. אחד היה פעם בעל חנות ירקות משגשגת, והאחר היה איש מקצוע מבוקש בתחום הבנייה. לא היה לי מושג איך אני יכול לעזור להם. איך אני יכול לתת להם משהו שיוציא מהם טיפת חיוך? לא שלא ידעתי שמצבם קשה, אבל אין קשה ממראה עיניים. העיניים של כולם כל כך עצובות ומיואשות. אין תקווה ואין אופק - זה מה שמשגע אותם.

"שאלתי אותם 'איך המשכתם כך את חייכם כל השנים, בלי כסף ויכולת?' והתשובה ששמעתי מכולם הייתה, 'זה אולי בלתי נתפס, אבל מתרגלים. מתרגלים לחיות מכלום'. המדהים הוא שהסתובבתי בשווקים ולמעשה אפשר למצוא הכל. מזון ובגדים לא חסר, אבל אין לאנשים כסף לקנות. יש רק שכבה אחת שעשתה כסף. זו שנקראת בעזה 'סוחרי המלחמות והמנהרות'.

בלית ברירה צעירים נאלצים להתגייס למקאוומה (התנגדות – ש"א). זאת הדרך היחידה שלהם למצוא עבודה ולפרנס את בני המשפחה.

אבל תופעה בולטת היא שאנשים חוזרים בתשובה והופכים לדתיים מאוד. פתאום אני רואה מראות שלא ראיתי מעולם בעזה, אנשים עם בגדים אפגניים, גלביות ארוכות שלובשים מעל המכנסיים. יש לא מעט אנשים בעזה שאימצו את התורה הסאלפית. חלקם עם זקנים ארוכים כמו של דאע''ש. אני מדבר על אנשים שהיו חברים שלי והיו רחוקים מאוד מהתפיסות האלה, אבל המצב והייאוש דחקו אותם לשם. זה התחיל מזה שאנשים הבינו שתנועת חמאס שולטת, והם חייבים ללכת למסגד - אבל נמשך מתוך מחשבה שאם יהיו חלק ממעגל המתפללים הקבוע הם יזכו לקבל סיוע מחמאס, כי סיוע אחר אין. שם במסגדים הצעירים ספגו כל מיני רעיונות קיצוניים מחמאס".

להערכתו של מג'די, התופעה הזו תלך ותגבר ככל שהמצב הכלכלי בעזה יימשך. "יש שם אנשים מתים חיים", הוא אומר. "מיליון ושמונה מאות אלף אנשים מיואשים וכועסים. זה צריך להטריד גם אתכם, הישראלים".