מצבה של רצועת עזה מעולם לא היה גרוע יותר

בסוף השבוע שעבר (31 בינואר) קבע בית המשפט לעניינים דחופים במצרים כי הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין אל-קסאם, היא ארגון טרור. החלטת בית המשפט התקבלה יממה אחת אחרי מתקפת הטרור בסיני שבה נהרגו 27 חיילים מצרים ועשרות נפצעו. הקשר בין ארגון דאע''ש, שקיבל על עצמו את האחריות לפיגועים, לתאי עז א-דין אל קסאם, במתקפת הטרור הנוכחית, אינו ברור או מוכח, אך מבחינת מצרים, אין צורך או עניין לאתר שיתוף פעולה ביניהם כדי להכריז על הזרוע הצבאית של חמאס כתומכת ומבצעת טרור. ארגון עז א-דין אל-קסאם פעל במשך שנים בסיני, הבריח נשק, שיתף פעולה עם כל הפלגים הג'יהאדיסטים, לעתים תוך עצימת עיניו של משטר מובארק, וברוב המקרים במחתרת – זאת לפני וגם אחרי הפלת האחים המוסלמים ועלייתו של עבד אל פתאח א-סיסי לשלטון.

אבל במקום שבתנועת חמאס יבינו ויפנימו את המצב החדש שנוצר כעת, ואת דרך האין-מוצא בה הם מוליכים את מיליון ושמונה מאות הפלסטינים בעזה, מנהיגיה ממשיכים להתנהל כאילו מדובר במשבר זמני שצפוי להסתיים בקרוב. עם זאת, הפעם הבעיה של חמאס אינה רק עם ישראל, והיא לא תסתיים או תשתפר באמצעות סבב עימות מזוין נוסף והסכם נוסף להפסקת אש. ישראל לא תיעלם, וגם עבד אל פתאח א-סיסי והמשטר החדש במצרים צפויים להישאר שם למשך זמן רב. עזה מוקפת מכל עבר, ללא אור בקצה המנהרה.

תגובתו של איסמעיל הנייה מהווה דוגמה מוחשית להטמנת הראש של חמאס בחול, ולחוסר ההבנה המוחלט של אנשיה לגבי ההחלטה המצרית, ולגבי השלכותיה על חמאס בכלל ועל תושבי הרצועה בפרט מעתה והלאה. "גדודי עז א-דין אל-קסאם הם גאווה, כבוד וגבורה. אתם הם אלה שאיבדו הרבה ממה שנשאר מהיושרה של הצדק שלכם, שאיבד את עצמו לדעת", הפנה הנייה את זעמו למצרים, שפעם נהג לקרוא לה "ידידתנו הגדולה".

על איזו יושרה ועל איזה צדק דיבר הנייה, ולמי בדיוק הופנו הדברים? לתושבי מצרים שחווים מלחמה אסלאמית קיצונית ומטורפת, ופגיעה מאסיבית וכואבת בכוחות הביטחון שלה, או לתושבי עזה שעדיין מלקקים את פצעי המלחמה האחרונה עם ישראל?

תנועת חמאס הבטיחה לתושבי הרצועה "שינוי ורפורמה" כשנבחרה בבחירות פרלמנטריות. ייתכן שמנהיגי התנועה באמת האמינו כי הם צפויים לחולל שינוי בעזה, ולא לעסוק רק בהבטחות לשחרור אדמות. ביום הניצחון של חמאס, בבחירות 2006, ראיתי את תושבי עזה מאמינים בכל לבם שיחול שינוי לטובה בחייהם ובמצבם, ומקווים שחמאס יתרכך וימצא את שביל הזהב בין אותה אידאולוגיה מובנית ג'יהאדיסטית נגד ישראל שדגל בה, להכרה שפויה במציאות.

רובם המכריע של תושבי עזה, כך חזרו והדגישו באזני התושבים אז, לא האמינו לסיסמאות האלימות שהפריחו באוויר לאורך השנים דוברי גדודי עז א-דין אל קסאם, לפיהן "האדמה תרעד מתחת לרגליהם של הציונים", "הציונות בדרך להיעלם" ועוד סיסמאות מופרכות.

תושבי עזה, שרבים מהם עבדו בישראל, הכירו את עוצמתה הצבאית והכלכלית, ולא האמינו להבטחות הריקות ששיגרו מנהיגי התנועה לפלסטינים. הם קיוו שיום אחד יוכלו לחיות בכבוד ולזכות בחירות. אך ככל שחמאס העמיקה את אחיזתה ושליטתה המוחלטת על עזה, התקוות התבדו. הזרוע הצבאית ניהלה את המלחמות מול ישראל בלי לקחת בחשבון את המחיר הכבד שתושבי הרצועה עלולים לשלם בחיים, ברכוש ובקיום - רק כדי להוכיח לאנשיה שלה שהם יכולים לפגוע "באויב הציוני" ולגרום לו אבדות קשות.

מיד לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף, בתום מבצע צוק איתן, מנו בעזה יותר מ-2,000 הרוגים, אך מנהיגי חמאס התהלכו כשיכורים ברצועה ומחוצה לה והתרברבו על כך שהצליחו להחזיק מעמד יותר מכל צבא ערבי אחר שניהל מערכות צבאיות מול ישראל. אך מה הרוויחה עזה "מעמידתם האיתנה של גדודי עז א-דין אל קסאם"? נכון להיום מצבם של תושבי הרצועה חמור הרבה יותר ממצבם לפני המבצע. בעצם, מצבם מעולם לא היה כל כך חסר תקווה. עזה סגורה ומסוגרת, וכבר חודשיים שעובדי הרשות ומנגנוני חמאס שם אינם מקבלים משכורות. פתרון אינו נראה באופק.

לאחר שישראל חיסלה את מנהיגיה של חמאס, באביב 2004, קיבלה התנועה החלטה דרמטית להפוך לפוליטית, להפסיק את הפיגועים נגד ישראל ולהשתלב במוסדות הפוליטיים-ממשלתיים שהוקמו ברשות הפלסטינית על בסיס הסכמי אוסלו (את עניין הסכמי אוסלו עצמו הם לא העזו לבטא). ההחלטה הזו לא התקבלה בקלות, שכן התנועה נאלצה להכריע לטובת הפסקת הפיגועים נגד ישראל ובחירה בדרך חדשה – ולא, תוכחד התנועה. עכשיו חמאס נמצאת בצומת דרכים קשה יותר - כבר לא מדובר רק על דרכה ועתידה של התנועה, אלא על חייהם של תושבי הרצועה כולם.

אם מנהיגי התנועה לא יקבלו כעת החלטות דרמטיות, כלומר החלטה להשתלט על הזרוע הצבאית, להכיר במגבלות כוחה של התנועה, ולוותר על השלטון ההרסני שהקימה ברצועה, חמאס כנראה תקרוס. מעט מאוד אנשים יצטערו על לכתה של התנועה שהביאה אסון על תושבי הרצועה. אך צריך גם לקחת בחשבון כי חמאס מין הסתם לא תשקע ולא תיעלם לפני שתמיט על תושבי עזה אסון גדול עוד יותר.

וכך, במקום לארגן הפגנות ברצועה נגד מצרים, או להיערך לעוד סיבוב מלחמתי מול ישראל, מנהיגי הרצועה חייבים לעשות חשבון נפש ולקבל החלטה דרמטית כפי שידעו לקבל בעבר. עליהם לקבל עכשיו את תנאי הקוורטט שהועלו כתנאי להכרה בין לאומית בתנועה עם בחירת חמאס לשלטון, או לוותר על השליטה ברצועת עזה ולאפשר לאנשי אבו מאזן להיכנס לעזה ולהתחיל לשקמה ולנהלה. אין דרכים אחרות ולא קיימים פתרונות קסם. הדרך של חמאס נכשלה כי הזרוע הצבאית של התנועה כופפה את מנהיגיה והוליכה אותם באפם. עכשיו הם ותושבי עזה משלמים את מחיר היוהרה. ככל שאיסמעיל הנייה, ח'אלד משעל ומוסא אבו מרזוק ישכילו להבין את חומרת מצבה של התנועה מהר יותר, כך ייטב לתושבי הרצועה.