בכיר פלסטיני: תם עידן המשא ומתן

ביום שני (12 בינואר) ברמאללה הקפואה שוחח בכיר ברשות הפלסטינית עם אל-מוניטור על החשיבה המדינית בקרב הפמליה של אבו מאזן: "ההחלטה שלנו לקדם את ההכרה במדינה הפלסטינית במועצת הביטחון, לחתום על אמנות ולהצטרף לארגונים בינלאומיים איננה רק תגובה למבוי הסתום בתהליך השלום. זהו קו פרשת מים באסטרטגיה שלנו לקראת כינונה של מדינה. במשך 21 שנה קיימנו משא ומתן עם שורה של ממשלות בישראל, תמיד בחסות אמריקאית. למדנו מהניסיון כי משא ומתן שכזה לא יקרב אותנו אל המדינה המיוחלת; זו שאנו ראויים לה בעיני החוק והקהילה הבינלאומית. ישראל מוצאת תמיד תירוץ פוליטי כמו התנגדות פנימית לפעולות הממשלה, או צידוק ביטחוני כמו התעקשות על 100% שליטה ביטחונית בכל איום אפשרי, בהווה או בעתיד. אם נמשיך בדרך הזאת, נצטרך לחכות עוד מאה שנה כדי להקים מדינה. תם ונשלם עידן המשא ומתן".

הוא המשיך במונולוג ארוך וחדור זעם, ומנה דוגמאות לדרישות הביטחון המופרזות של ישראל, שאותן ייחס למדיניות הכיבוש הישראלית ולמנטליות שלה: "משא ומתן הפך מבחינתה של ישראל לכיבוש באמצעים אחרים".

אותו בכיר ברמאללה הסביר כי אחת הסיבות העיקריות לשינוי היא דעת הקהל הפלסטינית: "לפלסטינים יש אפס אמון באפשרות להגיע להסדר באמצעות משא ומתן; הם עייפו מהשפלה היומיומית של הכיבוש ומהיעדר חירות. רבים מהם, כולל מתונים, דוגלים היום בדרך האלימות, בדרכו של החמאס".

אבו מאזן מוסיף להתנגד לאלימות ולאינתיפאדה. הוא מאמין בקמפיין דיפלומטי תקיף בזירה הבינלאומית, ושם את מבטחו בקונצנזוס הבינלאומי הברור לטובת כינונה של מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67'.

נראה שהפלסטינים מתאמים את מהלכיהם בעיקר עם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ועם הליגה הערבית. בשיחות בין הרשות לשותפיה הערביים עלו כמה אפשרויות לפתרון הסכסוך ולהכרה במדינה. על פי אותו מקור ברמאללה, קיימות שלוש אפשרויות דיפלומטיות שנשקלות כעת ברצינות:

האפשרות הראשונה היא החלטה במועצת הבטחון להכיר במדינה פלסטינית; הכרה שכזו, על בסיס קווי 67' ועם מזרח ירושלים כבירת פלסטין, עשויה להיות מחייבת. היא תכלול גם סידורי ביטחון בינלאומיים ולוח זמנים למשא ומתן על יישומו של ההסכם. על פי תרחיש שכזה, הצד הערבי יהיה נכון לפשרות מסויימות כדי להמנע מוטו אמריקאי.

אפשרות שנייה שמונחת על שולחנן של השותפות הערביות היא ועידת מדריד 2, בחסות משותפת של ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. המסגרת תתבסס על המתווה האמריקאי ששרטט מזכיר המדינה, ג'ון קרי, כולל אותן ההתניות שמוצעות בהחלטת מועצת הביטחון. יוזמת השלום הערבית תוצג אף היא כבסיס להתקדמות שכזו. הוועידה, והמתווה האמריקאי, ישמשו מטרייה לשני ערוצים של שיחות, ושניהם ידווחו לוועידה על ההתקדמות מעת לעת. הערוץ הראשון יהיה ישראלי-פלסטיני, והוא יתקדם לקראת הסכם על מעמד קבע. השני יהיה ערוץ רב-צדדי שיכלול את ישראל, פלסטין, מצרים, ירדן, סעודיה ומרוקו. הערוץ הזה יאפשר לצדדים לדון בנושאים ובאינטרסים משותפים, כמו כלכלה, ביטחון אזורי, סביבה, מים ופליטים. ערוץ זה יחתור גם לנרמול היחסים בין מדינות ערב לישראל, בהתאם למתווה ששורטט ביוזמת השלום הערבית.

הפלסטינים ושותפיהם בוחנים גם את נוסחת פורום P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה). על פי הצעה זו, אותו הפורום שדן כעת בהסכם גרעין עם איראן ידון עם ישראל ועם הפלסטינים במתווה להסכם על מעמד קבע שיתבסס על הסכמי אוסלו. מדינות ערב הפרגמטיות והליגה הערבית יוזמנו אף הן כדי לדון בשלום אזורי ובשיתוף פעולה כלכלי.

על פי אותו גורם ברשות הפלסטינית, תהיה אשר תהיה המסגרת שתיבחר, הפלסטינים יחתרו למעורבות עמוקה של מנהיגי הקהילה הבינלאומית בכל ניסיון עתידי למצוא פתרון לסכסוך. כך יקרה, אמר האיש, בלי שום קשר לתוצאות הבחירות בישראל.

לדברי גורם בכיר במחלקת המדינה, שהגיב בפני אל-מוניטור על הצעות אלה, עד שלא תוקם הממשלה הבאה בישראל תימנע וושינגטון מלנקוט עמדה לגבי תהליך שלום עתידי. תוצאות הבחירות עשויות להשפיע על עמדתה של וושינגטון. אותו גורם אף התלונן על היוזמות החד-צדדיות שנוקטים הפלסטינים: "אנחנו מבינים שהם מתוסכלים, אבל הפלסטינים ייטיבו לעשות אם יתייעצו איתנו לפני מעשה, ואם יביאו בחשבון את העמדה שלנו. הם יודעים שעקרונית אנחנו מסכימים איתם בנושא הגבולות וההתנחלויות, אבל בסוגיות אחרות יש בינינו חילוקי דעות. הגיע הזמן לתכנן אסטרטגיה משותפת".

ב-18 במארס, יום אחרי הבחירות לכנסת, ישראל תתעורר לא רק למפה פוליטית חדשה, אלא גם למציאות אזורית ובינלאומית חדשה, לפחות בכל מה שקשור לעתידם של השלום ושל פתרון שתי המדינות לשני עמים.

ראש הממשלה נתניהו אטום לקולות הללו - הוא עסוק בעיקר בתחרות מול נפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי שבראשותו. המראה של שני האישים האלה במצעד הזיכרון שהתקיים בצרפת ב-11 בינואר משקף היטב את התחרות ביניהם, אך גם את המסר המשותף לשניהם והמאחד אותם: מדינת פלסטין תהיה מדינת טרור, ועל כן פתרון של שתי מדינות לשני עמים פשוט לא בא בחשבון.