בחירות 2015: הייאוש גדול מאי פעם

ביום שלישי (2 בדצמבר), כשהפור נפל והציבור התוודע לחדשות המפתיעות על פירוקה של ממשלת נתניהו השלישית פחות משנתיים לאחר הקמתה, החליט אוריה לוי, בן 28 מתל אביב, להביע את מחאתו הקטנה. הוא צילם את עצמו לסרטון קצרצר שבו הוא מישיר מבט למצלמה ואומר את המשפט: "אני אוריה לוי מתחייב לא להצביע בבחירות בשנת 2015". המשפט הזה מבטא בדיוק ובתמציתיות את תחושת הייאוש ההולכת וגוברת מההנהגה הפוליטית בישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכיכר העיר החדשה של הרשתות החברתיות.

גם עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד מספר את אותו הסיפור. עד לפני פחות משנתיים הוא היה מלא בתקווה ובאווירת הפוליטיקה החדשה, והשבוע הוא התמלא בקולות של ייאוש מצד המגיבים. כאילו קפצה עליו זקנת ההבטחה שהכזיבה בפחות מחצי קדנציה.

בעוד בחירות 2013 סימנו דווקא מגמה של מעורבות פוליטית גוברת מצד צעירים, דבר שבא לידי ביטוי גם באחוז ההצבעה שעלה מעט מ-64.7% ב-2009 ל-67.7%, שיעור ההצבעה הפעם צפוי להיות נמוך. ממשאלי דעת קהל עולה כי הציבור אינו מבין מהי הסיבה לפירוק הממשלה, ומאשים בכך את נתניהו ולפיד.

לאחוז ההצבעה היפה שנרשם ב-2013, אחרי שנים שבהן הוא רשם ירידה עקבית, היה הסבר: המחאה החברתית שפרצה שנה וחצי קודם לכן [קיץ 2011], מחאה אשר הוציאה מאות אלפי ישראלים לרחובות בדרישה לכלכלה צודקת והוגנת יותר, החזירה לציבור את התחושה שיש בכוחו לשנות. ההפגנות ההמוניות שינו את השיח הציבורי. הן העלו לראש סדר היום את רצונם של האזרחים לחיות בכבוד גם במדינה מאותגרת ביטחונית, והשפיעו עמוקות על הבחירות ותוצאותיהן. 19 המנדטים של יאיר לפיד היוו ביטוי מהדהד לרצון האזרחי בשינוי. זאת הייתה גם הצבעת מחאה נגד הרטוריקה הביטחוניסטית הוותיקה של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, שסיימו עם תוצאה מאכזבת של 31 מנדטים בסך הכל לרשימתם המשותפת.

אילו הייתה אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו באותן בחירות, קרוב לוודאי שהוא היה מאבד אז את כיסאו. אחר כך באה הברית בין שני הפוליטיקאים החדשים נפתלי בנט ויאיר לפיד, ששברה את כל הקודים הישנים בפוליטיקה: ימין קיצוני שחובר לשמאל-מרכז במטרה מוצהרת לשנות את סדר העדיפויות במדינה ברוח המחאה. בשלב הזה עוד סלחו הבוחרים ללפיד על הברית הלא טבעית הזו, שהתעלמה מהתהום המדינית הפעורה בינו לבין יו"ר מפלגת הבית היהודי, שהפכה לביתם של המתנחלים. הציבור בחר בלפיד כי ראה בו לוביסט שלו בממשלה.

לכן הניסיון להפוך את הבחירות הללו לקרב להפלתו של בנימין נתניהו חוטא לאמת. כי כל מי שישב בממשלה הוא חלק מהכישלון הגדול של הממשלה ה-33, שהושבעה ב-18 במארס 2013 עם תקוות גדולות לרפורמות בכל תחום כמעט: הורדת מחירי הנדל"ן, הקלה ביוקר המחייה, מלחמה בעוני וצדק חלוקתי. אלה היו ימים בהם כמעט כל שר התהלך עם יומרה לרפורמה מרחיקת לכת ברוח המחאה. שר התחבורה ישראל כץ תכנן להפריט את נמלי הים, השר שי פירון הודיע על רפורמה חדשה בחינוך כמעט מדי שבוע, שרת הבריאות יעל גרמן ניסתה לשקם את מערכת הבריאות הציבורית, שר התקשורת גלעד ארדן הכריז על סגירתה ופתיחתה מחדש של רשות השידור, ושר האוצר לפיד דחף למע"מ אפס על רכישת דירות ראשונות. גן עדן של ממש.

גם בספסלי האופוזיציה התגלו סימני חיים, בדמותם של חברי כנסת חדשים כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי ממפלגת העבודה, ממנהיגיה הצעירים של המחאה, שנבחרו בזכות אותה רוח של שינוי. זו הייתה ללא ספק הכנסת הכי חברתית שכיהנה כאן מאז ומעולם בכל הנוגע ליוזמות חקיקה שעסקו בהגבלת שכר הדירה, פיקוח על מחירי המזון ומלחמה בריכוזיות. אבל ככל שעבר הזמן נסדקו התקוות. מחאת המילקי היוותה סימן לכך שהציבור הפנים כי הציפיות העצומות שלו לשינוי אינן הולכות להתממש.

בנאומו הכעוס ביום רביעי (3 בדצמבר) הטיח לפיד בראש הממשלה שוב ושוב שהוא "מנותק" – זוהי סיסמת בחירות נגטיבית וקולעת. אלא שהיא נכונה כמעט לגבי כל מי שישב ליד שולחן הממשלה, כולל  לפיד עצמו. לבו היה אולי במקום הנכון, אבל הוא עצם את עיניו מלראות את האמת העירומה: בקואליציה הזאת הוא לא יכול היה לבצע את הדברים שלשמם הוא נשלח לכנסת. ייתכן כי אם הוא היה מחזיר את המפתחות בשלב מוקדם יותר, הציבור היה סלחן יותר כלפיו. אבל לפיד, כמו לבני ודגלה המדיני המקופל, העניקו חיים לאחת הממשלות המאכזבות ביותר שקמו בישראל.

אמנם תחושת אכזבה מההנהגה הפוליטית היא כנראה חלק מההגדרה של להיות ישראלי, אבל הפעם היא חריגה בעוצמתה. היא מבטאת את החלום ואת ההתפכחות ממנו. היא מבטאת את המעבר מהתקווה הגדולה שמשהו טוב מתחיל לקרות, אל עבר הייאוש הגדול באותה מידה כאשר מתברר ששום דבר בעצם לא עומד להשתנות.

"אני מדברת עם החברים שלי מאז יום שני, והתחושה שלנו היא שאין עתיד", אומרת לאל-מוניטור בת אל גלזר, בת 25 מחיפה. גלזר הצביעה ללפיד בבחירות האחרונות כמו רבים מחבריה, כי הרגישה שבניגוד לשאר הפוליטיקאים, הוא מבין אותה וילחם למענה ולמען הדור שלה. נכון לרגע זה, היא אינה מתכוונת להטריח את עצמה שוב לקלפי. "זה לא מעניין אותי ואת החברים שלי מי פירק את הממשלה. אני עד עכשיו לא מבינה מה היה שם. בעינינו כולם אשמים וזה עצוב. הלכנו להצביע בבחירות האחרונות בשמחה וצהלנו אחרי התוצאות, ולפני שהספקנו להבין מי נגד מי - יש עוד פעם בחירות. יש כאן דור שלם שהולך לאיבוד. אז אנחנו אומרים לעצמנו: אם יאיר לפיד עם 19 מנדטים לא הצליח להתגבר על השיטה, אז מי כן? זו תחושה שאומרת שלא יהיה פה טוב אף פעם. אני זוכרת שנסעתי ברכבת במיוחד מתל אביב לחיפה כדי להצביע, כדי לא לפספס את הזכות לשנות. זה ממש היה חשוב לי. אולי אם הרבה אנשים לא ילכו להצביע הפעם משהו יזדעזע".