דילוג לתוכן העיקרי

דיל מע"מ אפס: לפיד לומד להיות פוליטיקאי

אחרי כמעט שנתיים של לפיד בממשלה, העסקה הפוליטית בינו לבין אביגדור ליברמן להעברת חוק מע"מ אפס מראה ששר האוצר התחיל סוף סוף להבין איך דברים עובדים באמת בכנסת.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (R) and Finance Minister Yair Lapid attend a cabinet meeting in Jerusalem October 7, 2014.   REUTERS/Dan Balilty/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS BUSINESS) - RTR499SD

אחרי מאבקים פוליטיים ומהמורות משפטיות, שר האוצר יאיר לפיד הצליח ביום רביעי (12 בנובמבר) להביא לאישור בוועדת הכספים את חוק מע"מ אפס. ההישג של לפיד הוצג על ידי יריביו במערכת הפוליטית וכמה מהפרשנים הכלכליים כעסקה פוליטית אפלה הפוגעת באינטרס הציבורי.

המהומה פרצה אחרי שהתברר כי אישור החוק התאפשר הודות ל"דיל" שרקחו ביניהם לפיד ויו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. על פי העסקה, נציגי ישראל ביתנו בוועדת הכספים יתמכו בחוק, ובתמורה לכך במשרד האוצר יוותרו על מיסוי של תיירות המרפא – מיסוי שהיה אמור להכניס לקופת המדינה 130 מיליון שקל, ונכלל ברפורמת שרת הבריאות יעל גרמן לשיקום מערכת הבריאות הציבורית.

על פי טענת המתנגדים לעסקה, לפיד הציל את החוק הפוטר מתשלום מס ערך מוסף על רכישת דירה ראשונה, שהפך לפרויקט הדגל שלו כשר אוצר, תוך שהוא מקריב רפורמה שנועדה להגביל את התופעה הפרוצה של תיירות המרפא בישראל. ומה יוצא לליברמן מכך? הוא מביא הישג לאוכלוסייה הרוסית שנמצאת בליבת קהל הבוחרים שלו – אותם בוחרים אשר קרוביהם מגיעים לקבלת טיפולים רפואיים בבתי החולים הפרטיים במדינה.

הכנסת ראתה בעברה עסקות פוליטיות בעייתיות מזו. אחת הידועות שבהן היא הצבעתו של ח"כ אלכס גולדפרב בעד הסכם אוסלו ב' ב-1995, בתמורה לתפקיד שר בממשלת רבין ורכב המיצובישי שהתלווה לתפקיד. אבל הטענה הרווחת היא שמיאיר לפיד, שהתהדר בכוונתו לפעול על פי קודים של "פוליטיקה חדשה" נטולת דילים אפלים, מצופה לנהוג אחרת.

בראש התוקפים התייצבה יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, ח"כ שלי יחימוביץ', שבלשונה המושחזת טענה כי "לפיד הקריב מהלך צודק תמורת חוק מע"מ אפס, חוק אווילי ומיותר שיעלה למדינה לפחות שני מיליארד שקל".

אלא שהפעם נראה שההתקפות על לפיד מוגזמות וצבועות. לפיד הוא פוליטיקאי, יש לו סדר יום, יש לו ציבור שהוא מייצג, והוא נאבק על חוק מע"מ אפס שאמור לסייע לו להיחלץ מהשפל אליו נקלע בסקרי דעת הקהל. אפשר להתווכח על מידת האפקטיביות של החוק להורדת מחירי הדיור, אבל אי אפשר להכחיש שמדובר בתוכנית נועזת שלפיד נאבק עליה כבר שמונה חודשים: קודם מול הפקידות הבכירה במשרדו, אחר כך מול טענות לכשלים משפטיים, ובהמשך מול ניסיונות הכשלה בכנסת כולל נסיונות מצדו של ראש הממשלה, שניסה לקרוץ בכך לחרדים המתנגדים לחוק.

מה הייתה עושה יחימוביץ' במקום לפיד אילו הייתה נאבקת על מימוש תוכנית שהיוותה עבורה את גולת הכותרת של כהונתה? אפשר להעריך שגם היא, שמכירה היטב את נבכי הפוליטיקה הפרלמנטרית, הייתה מוצאת את הדיל הנכון כדי להבטיח שהנושא הקרוב לליבה יזכה לתמיכת הרוב. דווקא יחימוביץ', שלא אחת פעלה בניגוד לסנטימנט הציבורי והפוליטי המצופה ממנה, היא האחרונה שיכולה להרשות לעצמה להתחסד מול לפיד. היא החביאה את הדגל המדיני של מפלגתה בבחירות האחרונות כיוון שביקשה למצוא חן בעיני הימין, ולא הקשיבה לביקורת המוצדקת שטענה כי היא מועלת במורשתה של המפלגה ופוגעת בתומכיה. בפעם אחרת, כאשר נושא השוויון בנטל וגיוס החרדים עמד בלב הוויכוח הציבורי והפוליטי ביולי 2012, היא נאלמה דום, ולא ברור היה מהי עמדתה בעניין. באותם ימים נטען נגדה כי היא נוהגת כך כיוון שאינה רוצה להסתכסך עם החרדים, שעמם היא מקיימת שיתופי פעולה פוליטיים ופרלמנטריים.

דוגמה נוספת היא התנערותה של יחימוביץ' ממחאת הקוטג' רגע לפני פרוץ המחאה החברתית שהרעישה את המדינה, ושסייעה לה להיבחר לראשות העבודה. היא פרסמה אז פוסט בדף הפייסבוק שלה תחת הכותרת: "אני אוהבת קוטג' אבל לא מתלהבת ממחאת הקוטג'." היא התנצלה שם על חוסר האופנתיות והסבירה כי היא דואגת לעובדים בתעשיית החלב. יחימוביץ', שהייתה אמורה לחבק את המחאה העממית הזאת, כמי שמתהדרת בסדר יום סוציאל-דמוקרטי, העדיפה לנקוט עמדה שמנוגדת לגמרי לאינטרס הציבורי הרחב. היה מי שטען כי יחימוביץ' לא רצתה להסתכסך עם ארגוני העובדים רגע לפני הפריימריז על ראשות העבודה. שלושה חודשים לאחר שנבחרה לראשות מפלגת העבודה, תנובה הודיע על הוזלת מחירים של כמה מוצרים ועל התפטרותה של יו"ר החברה זהבית כהן. יחימוביץ' בירכה על המהלך וטענה ש"השכל הישר ניצח".  

לכן, כשלפיד מנהל את המאבק על חוק שהפך מבחינתו ל''להיות או לחדול'', אין לו ברירה אלא לשחק את המשחק הפוליטי הישן, כי זהו המשחק הקובע בכנסת. משחק של תן וקח, של דילים וקריצות, של הקרבת נושא אחד לטובת אחר.

הדיל עם ליברמן מראה שלפיד, אחרי כמעט שנתיים בפוליטיקה, התחיל להבין איך זה עובד באמת. אחרי הבחירות בתחילת 2013, בעת חלוקת השלל במסגרת המו"מ הקואליציוני, הוא נהג כטירון ולא ידע לדרוש את ראשות הוועדות החשובות באמת. הנושאים ונותנים עמו מטעם הליכוד לא האמינו כשלפיד לא עמד על כך שראשות ועדת הכספים, החוקה או ועדת הכנסת יינתנו לו. זה היה מחדל שהוא משלם עליו עד היום - כשבראשות ועדת הכספים עומד ניסן סלומינסקי מהבית היהודי, שלא מפספס הזדמנות להקשות עליו. נראה שלפיד הספיק ללמוד מאז דבר או שניים על פוליטיקה.