אובמה מחשב מסלול מחדש: טהרן במקום רמאללה

ביום ראשון בבוקר [23 בנובמבר], יממה לפני מועד פקיעת שיחות הגרעין בין איראן למעצמות ובעוד מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי מתכונן בווינה למרתון שיחות נוסף בניסיון להיחלץ מהמבוי הסתום, ניהל בירושלים ראש הממשלה בנימין נתניהו את ישיבת הממשלה הטעונה והסוערת ביותר מאז הוקמה ממשלתו הנוכחית.

נתניהו התעקש להעלות להצבעה את חוק הלאום הנפיץ מבית היוצר של הימין הקיצוני בקואליציה שלו, למורת רוחם של שותפיו השרים ציפי לבני ויאיר לפיד שהצביעו נגד.

מתוך ישיבת הממשלה זרמו כל העת דיווחים על חילופי דברים קשים בין נתניהו ללבני ולפיד. אלו השתלטו גם על מהדורות החדשות. שיחות הגרעין נבלעו בתוך סערת חוק הלאום, ואף אחד מהשרים לא עסק בהתפתחויות בווינה או בהשלכות הסכם הגרעין, אם ייחתם, על ישראל. זאת על אף שמדובר בנושא בעל חשיבות עליונה מבחינת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, בוודאי על פי סדר העדיפויות שנתניהו הטיף לו במשך שנים.

נתניהו אמנם עדכן את השרים בפתח ישיבת הממשלה על כך שהוא עוקב "בדריכות ובדאגה" אחר ההתפתחויות בווינה, והבהיר שוב שהסכם עם איראן הוא בשורה רעה – לישראל, למזרח התיכון ולאנושות כולה; אך מיד לאחר מכן צלל לתוך המשבר הקואליציוני שהוא עצמו חרחר. המשבר הזה עשוי להוביל לפירוק הממשלה ולהקדמת הבחירות, אם אכן לבני ולפיד לא יתמכו בהצעת החוק בהצבעה בכנסת ביום רביעי [26 בנובמבר] ונתניהו יחליט לפטרם מהממשלה.

כך באופן אירוני, כאשר התפתחות דרמטית במשא ומתן בין המעצמות לאיראן עומדת על הפרק, נתניהו – מי שהפך את המאבק בגרעין האיראני לאג'נדה העיקרית שלו, שקוע עד צוואר במשבר קואליציוני חריף ובחילופי האשמות ועקיצות עם לבני ולפיד. דווקא הוא, שתרם כה רבות להתעוררות המערב אל מול איום הגרעין האיראני המתפתח, מוצא את עצמו ברגע האמת לא רלוונטי וחסר יכולת להשפיע על התהליך שמתקדם לקראת מה שמסתמן כמו הסכם רע לישראל. אולי זו הסיבה שבימים האחרונים מיעט נתניהו להתבטא בנושא האיראני, ובניגוד לעבר לא מיהר לייצר כותרות מתלהמות.

נתניהו, שכמעט בכל נאום שנאם בשנים האחרונות בישראל ומחוצה לה מיקד את תשומת הלב בסכנת הגרעין האיראני, הזהיר מפני שואה שנייה ואף איים לתקוף את איראן, עשוי להיות ראש הממשלה שבתקופת כהונתו הופכת איראן למדינת סף גרעינית. הכישלון במקרה כזה יהיה רשום בלעדית על שמו. לא רק שארה"ב מנהלת משא ומתן עם איראן ונראית להוטה להגיע להסכם שיוביל להפשרת הסנקציות הכלכליות על האיראנים, אלא שאף אחד בממשל האמריקאי אינו חושש יותר שמא נתניהו יוביל תקיפה עצמאית של ישראל נגד מתקני הגרעין באיראן.

למעשה, לא רק שנתניהו הפך דמות נלעגת בבית הלבן, כפי שעלה מהכינויים המעליבים שהוצמדו לו בחודש שעבר [28 באוקטובר] ויוחסו למקורבים לאובמה, כעת נראה כי הנשיא האמריקאי איבד סופית עניין במשא ומתן עם הפלסטינים והוא מושקע בהשגת הסכם עם איראן. פניו כעת אל טהרן ולא אל רמאללה.

במילים אחרות: אובמה כבר מזמן אינו רואה במשא ומתן עם הפלסטינים נדבך משמעותי במדיניות החוץ שלו. הוא שקוע בניסיון להפוך את ההסכם עם איראן למורשת; לא רק במובן שהוא אינו רוצה שאיראן תהפוך גרעינית במשמרת שלו, אלא גם במובנים רחבים יותר של תרומה ליציבות האזורית, מלחמה בדעא''ש ושינויים חיוביים פנימיים בתוך איראן, בכלכלתה ובפתיחותה למערב.  

גם בתרחיש בו לא ייחתם הפעם הסכם ויוחלט להאריך את שיחות הגרעין, נתניהו ימצא את עצמו לא רק ללא אג'נדה, אלא גם ללא קלפים של ממש לשחק עמם במדיניות החוץ. מצד אחד אובמה, שכבר הפנה עורף לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יתעניין פחות ופחות בנתניהו ובישראל; מצד שני מדינות ערב המתונות, שראו בישראל בת ברית מול איראן וקיווו שתוביל לתקיפה צבאית, יאבדו גם הן עניין בנתניהו.

גם בחזית הפנים ישראלית נתניהו צפוי להינזק מההתפתחויות הללו. במשך שתי מערכות בחירות הוא העצים את האיום האיראני לדרגת סכנה ברורה ומיידית, והעמיד את עצמו כמנהיג היחיד שיכול להילחם בסכנה הזאת. בהנחה שייחתם הסכם בין איראן למעצמות, הסנקציות יופשרו ואף היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב לאיראן יחודשו. נתניהו יצטייר אז בציבור הישראלי ועל ידי יריביו הפוליטיים כמי שנכשל בעצירת הגרעין האיראני – כאמור אותה מטרה שהוא הפך במשך שנים לחזות הכל.

קרוב לוודאי שנתניהו, שידוע ביכולותיו המרשימות לנתח תהליכים בזירה הבינלאומית, מבין כבר שהפור נפל. ארה"ב כבר מזמן אינה בת ברית לתקיפה באיראן, והימים בהם אובמה התחייב לעמוד לצד ישראל במניעת הגרעין והצהיר שכל האופציות מונחות על השולחן, חלפו ועברו מן העולם. למרות שמוינה לא יצאה הפעם בשורת ההסכם, הרי שהמגמה ברורה: האמריקאים והאיראנים מעוניינים ומתכוונים להשיג הסכם.

החמצתו הגדולה של נתניהו מתבטאת בכך שלא הצליח ליצור זיקה בין המשא ומתן עם הפלסטינים לבין המאבק בגרעין האיראני, מכיוון שלא היה מוכן לוויתורים כדי להביא להסכם היסטורי עם הפלסטינים. זאת בזמן שיחסיו עם ארה"ב היו עדיין נסבלים, ואובמה גילה עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במציאות הנוכחית המתהווה, נתניהו נותר ללא קלפים מדיניים: עם קריסה סופית של התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, אינתיפאדה שלישית בהתהוות, יחסי חוץ מעורערים עם ארה"ב ואיראן כמדינת סף גרעינית.

מצד שני, נתניהו תמיד יוכל למצוא נחמה בכך שאת כל הכישלונות הללו הוא יוכל להפוך להישגים מול האלקטורט שלו בימין, ולהצטייר כראש ממשלה חסר פשרות. בעיקר עכשיו, כשנפתלי בנט נושף בעורפו ומאיים על מעמדו כמנהיג הימין.