דילוג לתוכן העיקרי

האם המו"מ בין ישראל לרשות בדרך לז'נבה?

במסדרונות השלטון באירופה גוברים הקולות שתומכים בבינאוּם פתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "המזרח התיכון חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי המזרח תיכונים", אמר מקור בכיר בבריסל.
JERUSALEM, ISRAEL - SEPTEMBER 15:  In this photo provided by the U.S. Department of State, Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu (C) shakes hands with Palestinian President Mahmoud Abbas (R) as U.S. Secretary of State Hillary Clinton looks on at the Prime Minister's Residence September 15, 2010 in Jerusalem, Israel. Netanyahu and Abbas are deadlocked in peace negotiations over Israeli settlement building.  (Photo by U.S. Department of State via Getty Images)

"בנימין נתניהו סובב אחורה את השעון של תהליך השלום לתקופה שקדמה לאוסלו. תהליך השלום במזרח התיכון כבר לא יחזור להיות כשהיה". כך אומרים לאל-מוניטור מקורות דיפלומטיים בכירים בפאריס. לדבריהם, משא ומתן דו-צדדי כבר לא בא בחשבון, צעדים חד-צדדיים אינם תורמים לשום דבר, ועל כן אין מנוס מחזרה לתהליך הרב-צדדי.

בבירות אירופה הורגשה אכזבה מרה מפגישתם של אובמה ונתניהו ב-1 באוקטובר. ראש ממשלת ישראל קיבל אמנם סטירה מצלצלת מהבית הלבן, שגינה רשמית את הבנייה בהתנחלויות במזרח ירושלים, אך שום בשורה לא יצאה משם באשר להתנעת התהליך השלום. האירופאים, ובעיקר צרפת ובריטניה, חוששים שהדגש על המלחמה בדאע"ש עלול להוביל לתרדמת חורף של תהליך השלום במזרח התיכון.

במסגרת השיח הטרנס אטלנטי, בכירים במחלקת המדינה הודו בפני עמיתיהם מאירופה שנשיא ארה"ב ברק אובמה ויתר למעשה על הסיכוי לתהליך מדיני בר-קיימא, כל עוד נתניהו בשלטון. המדיניות הישראלית של "התנחלויות תחילה" משיגה עד כה את מטרותיה. עם זאת, מקורות באירופה מודים שעתידו של המזרח התיכון כולו מונח על כף המאזניים, ועל כן דרוש שינוי מהותי בתהליך השלום. גם בוושינגטון, מנתחי המדיניות בצוות המזרח התיכון מחפשים דרכים יצירתיות להפיח חיים חדשים במשא ומתן.

ללא מאמצים יצירתיים שכאלה, גם האירופאים וגם האמריקאים חוזים שורה של תרחישי אימים אפשריים - מאינתיפאדה אלימה, דרך גל טרור נגד ישראל ועד מלחמה גלויה בינה לבין כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. כמו כן, הם מודעים מאוד לכך שהשארתו של הפצע הפלסטיני המדמם פעור, תפגע קשות בניסיונות לייצב את האזור בכללותו.

בהתחשב בסכנות הללו מצד אחד, ובחוסר היכולת לשכנע את הצדדים לשוב לשולחן המשא ומתן מן הצד האחר, גוברים הקולות במסדרונות השלטון של אירופה שתומכים בבינאוּם פתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "המזרח התיכון חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי המזרח תיכונים", אמר לי מקור בכיר בבריסל, אשר העביר בשבוע שעבר מסר דומה גם לוושינגטון. לדבריו, האמריקאים לפחות מקשיבים.

נאומיהם של אבו מאזן [26 בספטמבר] ושל נתניהו [29 בספטמבר] בעצרת הכללית של האו"ם היו לכל הדעות הגט הרשמי של זוג מוזר. המפגש הבא בין שני המנהיגים יהיה כנראה בפורום בינלאומי, שיישא וייתן עמם כדי למצוא דרכים לקדם את פתרון שתי המדינות לשני עמים. בקיי ד'אורסיי [משרד החוץ הצרפתי] הועלתה האפשרות שפורום המדינות P5+1 [חמש חברות מועצת הבטחון של האו''ם יחד עם גרמניה,  המנהלות כעת את המו''מ הגרעיני עם איראן] ישמש בעתיד מעין טריבונל שלום שיעסוק בסוגיה הפלסטינית.

למעשה, נראה שאין דרך אחרת. חוסר יכולתם של נתניהו ושל אבו מאזן להסכים ולו על סדר יום לשיחות עתידיות, המשך התרחבותן של ההתנחלויות והתחזקותם של הקיצוניים בשתי המדינות (חמאס והשר בנט) פוסלים כל אפשרות למודל של משא ומתן ישיר.

מצד שני, ישנו קונצנזוס כלל עולמי על פיו חייבים לכל הפחות להחזיר את הסכסוך אל מסלול המשא ומתן. במחלקת המדינה אומרים שאם יניחו לשני הצדדים לעשות כרצונם, "זה ייגמר בשפיכות דמים". מזכיר המדינה ג'ון קרי דיווח לאבו מאזן שאין לצפות לשום דבר לפני 6 בנובמבר, והזהיר אותו מפעולה חד-צדדית באו"ם.

אבל אבו מאזן - שנואש מנתניהו ומאובמה - נחוש בדעתו להתקדם במרץ במועצת הביטחון, בעצרת הכללית ובסוכנויות האו"ם. הוא מקווה ליצור לחץ בינלאומי על וושינגטון, בעיקר מצד בנות בריתה של ארצות הברית למלחמה נגד דאע"ש ולמשא ומתן מול טהרן. קובעי מדיניות פלסטינים המקורבים לאבו מאזן מודים בפני אל-מוניטור שמדינת פלסטין לא תיוולד מתוך דיפלומטיה חד-צדדית, ושמטרתם האמיתית היא להתניע דיפלומטיה רב-צדדית שבמרכזה המצוקה הפלסטינית.

כשנשאלו על האפשרות שפורום המדינות P5+1 יעסוק במשא ומתן מול ישראל, אותם מקורות בכירים קידמו את הרעיון בברכה, ובתנאי שיוזמת השלום הערבית תשמש בסיס לשיחות אלה, ושגם מצרים וירדן יוזמנו להשתתף. נתניהו ואנשיו מודעים לתוכניות הללו, אבל סומכים על האמריקאים שיסכלו אותן.

את כולם צריכות להעסיק כעת שאלות אלה: אז מה עושים הלאה? האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לשבת בחוסר מעש ולחכות לקריאת השכמה חדה, כזו שעלולה להיות מלאה באלימות ובייאוש? האם ניתן פשוט לשבת ולצפות מהצד בעת ששתי מדינות מכובדות מבצעות התאבדות לאומית מתוך קוצר ראות מדיני? בעת ששתיהן שמניחות לכוחות קיצוניים ומשיחיים לבצע מחטף? האם עלינו להניח למדינה הדמוקרטית היחידה בעולם לכבוש עם אחר ולהמשיך בשלה? האם אפשר להעניק לגיטימציה לשלילת קיומה של המדינה היהודית היחידה? אם התשובה לכל השאלות הללו היא אכן לאו ברור, אין לנו ברירה אלא להציג חלופה מציאותית.

ייתכן שזו תבוא מבפנים - בחירות חדשות בישראל, אולי כבר ב-2015, ובעקבותיהן הקמתה של ממשלת אחדות מתונה יותר. ובפלסטין, יש לקוות שאבו מאזן יידע להתייעץ עם הכוחות המתונים יותר בפתח, בוגרי תהליך אוסלו, ולא עם הפופוליסטים הקיצוניים.

לחלופין, הפתרון עשוי להיות גם חיצוני; ואולי גם לא רחוק היום שבו ג'ון קרי ועמיתיו מרוסיה, מסין, מבריטניה, מצרפת ומגרמניה יזמנו את שרי החוץ של ישראל ופלסטין אל שולחן המשא ומתן בז'נבה ויציעו להם הצעה שאי-אפשר לסרב לה.

More from Uri Savir

Recommended Articles