דילוג לתוכן העיקרי

תרחיש האימים של נתניהו: הכרזה על מדינה פלסטינית באו"ם

הקיפאון המדיני המוחלט לא מטריד את ראש הממשלה. אבל כשהוא מביט על התרחיש שלפיו אבו אבו מאזן מקבל הכרה במליאת האו"ם – הוא מתחיל להזיע, כי גם הוא מבין שסכסוך עם מדינה מוכרת, יהווה כאב ראש חדש לירושלים.
Palestinians take part in a rally while the speech of Palestinian President Mahmoud Abbas is being projected in the West Bank city of Ramallah November 29, 2012. The 193-nation U.N. General Assembly overwhelmingly approved a resolution on Thursday to upgrade the Palestinian Authority's observer status at the United Nations from "entity" to "non-member state," implicitly recognizing a Palestinian state.   REUTERS/Mohamad Torokman (WEST BANK - Tags: POLITICS) - RTR3B1GJ

מאז שהחל תהליך אוסלו, לפני 21 שנה, לא היה מצב דומה בין ישראל לפלסטינים: מצב של קיפאון מוחלט. בלי אופק מדיני או פוליטי, בלי מו"מ, בלי ניסיונות להגיע למו"מ, כמעט בלי מגעים בין הצדדים. היה חריג ברור אחד עד היום, והוא האינתיפאדה השנייה [בשנת 2000], כשהפלסטינים יצאו למלחמת שמד (ג'יהאד) בישראל, שנאלצה בתגובה לצאת למבצע "חומת מגן". אבל אז דובר על מלחמה. היום אין מלחמה, עדיין, ואין גם שום דבר אחר. מצב כזה, כאמור, לא היה. עד היום, תמיד היה משהו במחסנית. מאמצים, מגעים, רעיונות חדשים. תהליך אוסלו פרח ותסס בין 1993 ל-1996, עת שמעון פרס הפסיד את הבחירות לנתניהו, אחרי רצח רבין.

גם נתניהו נאלץ להכיר בהסכמי אוסלו ולחדש את המגעים על בסיסם, במסגרת זו פינה את העיר חברון והגיע להסכם וואי פלנטיישן [1998]. אחרי נתניהו, הגיע ברק, שהאיץ את המגעים וריסק אותם ב"קמפ דייויד" (2000). אחר-כך באו ניסיונות נוספים, כמו טאבה, ואז סולק ברק מהשלטון בידי שרון. על "חומת מגן" כבר דיברנו, אבל כשהמבצע הסתיים יצא שרון לתהליך ההתנתקות. זה לא היה מו"מ אמיתי, אבל זו הייתה התפתחות מדינית דרמטית, חסרת תקדים, במסגרתה הוכיחה ישראל שאם היא רוצה ואם יש בראשה מנהיגות נחרצת וחזקה, היא מסוגלת לפנות שטחים והתנחלויות.

תהליך ההתנתקות כשל כשלון מוחלט. במקום לנצל את האירוע כדי לדחוף את תהליך השלום קדימה, לשקם את עזה ולהפוך את ההתנתקות לפיילוט מוצלח, לסנונית ראשונה שמבשרת את בוא השלום, הפכו העזתים את ההתנתקות למנוף להפיכתה של עזה לחמאסטן. ועדיין, אחרי שרון הגיע אהוד אולמרט, בתקופתו המריא המו"מ לגבהים חדשים, גם באמצעות ציפי ליבני (מול אבו-עלא), בתהליך אנאפוליס ובהצעת השלום חסרת התקדים שהניח אולמרט, פלוס מפות, בפניו של אבו-מאזן.

ואז חזר נתניהו. השנתיים הראשונות של הקדנציה הקודמת שלו הוקדשו למאמצי חידוש המו"מ, אותם הובילה (בלא הצלחה משמעותית) שרת החוץ הילארי קלינטון. הייתה גם הקפאת בנייה חסרת תקדים בשטחים ולבסוף חודש המו"מ, מעט מדי ומאוחר מדי. תשעה חודשים של שכרון חושים עברו עלינו עם ג'ון קרי ומרטין אינדיק, עד שהצדדים הגיעו למבוי סתום. בינתיים נגמרה הקדנציה הראשונה של נתניהו, והחלה השנייה. שני הצדדים התבצרו זה מול זה, כל אחד על העץ שלו. האמריקאים העלו עוד כמה רעיונות, אבל זה נגמר. "צוק איתן" הנחית מכת מוות על פרפורי הגסיסה האחרונים. נכון לעכשיו, אבו-מאזן טרק את הדלת על תהליך השלום טריקה מוחלטת. נתניהו לא הכריז על אבל לאומי. גם נפשו נקעה. "הפלסטינים הבינו", אמר לי בשבוע שעבר [תחילת אוקטובר] גורם פלסטיני רם דרג, "שאין להם מה לחפש יותר במו"מ עם היהודים. שחבל על הזמן שלהם. עדיף ללכת ישר לקהילייה הבינלאומית ולנסות לפרוץ את המבוי הסתום שם".

נתניהו? מצד אחד, הוא חש הקלה מסוימת. מו"מ לא עושה לו טוב. הוא מאבד גובה בימין, חוטף אש תופת מתוך הליכוד ומעצים את נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. מצדו, המו"מ יכול להיעלם לנצח. אבל יש גם צד שני. זהו צד מסוכן מאין כמוהו ונתניהו מזיע קשות כשהוא מביט על התרחיש. מה שהפלסטינים מתכוונים לעשות עכשיו, זה ללכת למועצת הביטחון עם הצעת החלטה מפורטת להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל. אבו-מאזן כבר כמעט בן 80 ולא היה מגיע לגיל הזה בתפקיד הזה אלמלא היה ערמומי, נבון ומחושב. הצעת ההחלטה שלו תכלול את כל הפרטים שהאמריקאים כבר הסכימו לתת לו בשנות המו"מ הארוכות. יהיה לארה"ב קשה מאוד להתנגד להצעה הזו, מכיוון שאין בה שום דבר מהותי שהאמריקאים לא תומכים בו. יחד עם זאת, אבו-מאזן מניח, כהנחת עבודה מבוססת, שארה"ב תטיל בסופו של דבר וטו על ההחלטה.

מהסיבה הזו, מתנהל כעת קרב דיפלומטי כבד במסגרתו מנסים הפלסטינים להבטיח שתהינה 10 מדינות תומכות בהצעה לפחות. כרגע, על פי מקורות דיפלומטיים, יש להם 9. צרפת מתנדנדת. אם גם צרפת תצטרף לתומכות, מה שיבטיח תמיכה של שני שליש מחברות המועצה בהצעה, יוכלו הפלסטינים להמשיך הלאה, אחרי הווטו האמריקאי, למליאת האו"ם. שם, ההצעה יכולה לעבור אם תקבל שני שליש. שם, אין לפלסטינים בעיה לקבל שני שליש. הבנק הגדול של המדינות האסלאמיות והמדינות המכונות "בלתי מזדהות", ילך איתם אוטומטית. האו"ם יכיר במדינה פלסטינית עצמאית. זה יהיה תרחיש בלהות עבור ישראל, שתמצא את עצמה בסכסוך עם מדינה מוכרת. בשבוע שעבר [3 באוקטובר] הודיע ראש ממשלת שבדיה כי ארצו תכיר בפלסטין העצמאית. פרצה מהומה דיפלומטית, השגריר השבדי זומן לנזיפה במשרד החוץ בירושלים, השבדים פירסמו כל מיני הבהרות מעורפלות, אבל כשהאבק התפזר התברר שהם נותרו בדעתם. כן, הם יכירו במדינה. בתרחיש המהלך של אבו-מאזן, יכיר העולם כולו במדינה. תארו לעצמכם מה ילך אז בירושלים, בעיקר לאור העובדה שהמצב החדש הזה יאפשר לאבו-מאזן עצמו, בשם מדינתו, לגרור את ישראל לכל הטריבונלים המשפטיים האפשריים, ובראשם בית הדין הבינלאומי בהאג.

האם כל זה עומד אכן לקרות? יש סימנים שכן, אם כי במזרח התיכון הכל אפשרי בכל רגע נתון. בישראל יש כמה גישות מדיניות כרגע: זו של הימין, המגולם על ידי נפתלי בנט המתחזק ועל ידי רוב מחברי הכנסת של הליכוד: אין צורך במו"מ, הפלסטינים הם אלה שלא חתמו על הצעת קרי ולכן הם יכולים לחפש אותנו. אסור לוותר, אסור לסגת, אין מקום להקים כרגע מדינה פלסטינית כשכל המזרח התיכון בוער וקורס עלינו. נקודה.

לצדם, אבל לא על הבלטה שלהם, עומד נתניהו עצמו. הוא, לכאורה, יותר פרגמטי. הוא רוצה לחדש את המו"מ מיד, ללא תנאים מוקדמים. תומכים בו ח"כים כמו צחי הנגבי, השר יובל שטייניץ ועוד כמה בודדים. תומכים בגישה הזו גם יאיר לפיד וציפי לבני, אם כי שני אלה מתכוונים למו"מ אמיתי, בעוד נתניהו מתכוון להמשך תרגילי סרק לבזבוז זמן. יחד עם נתניהו ניצב, כצוק איתן, שר הביטחון משה יעלון. גם הוא לא מאמין שיש כרגע פרטנר פלסטיני, אבל הוא מודע לחשיבות העליונה של קיום מו"מ, אפילו חלקי, בין הצדדים.

במעמקי הימין הישראלי, וגם במעמקי השמאל הישראלי, יש מעטים, שמתרבים לאחרונה, שסבורים שצריך להכריז על מותו של פתרון שתי המדינות, וללכת לפתרון של מדינה אחת - מדינת כל אזרחיה. השמאלנים הקיצוניים יראו במדינה כזו מדינה רב לאומית, של יהודים ומוסלמים, ישראלים וערבים. הימניים רואים בדמיונם יותר סוג של מדינת אפרטהייד. לערבים יש, אמנם, זכויות אזרח מלאות, אבל הם לא באמת שותפים בשלטון ובניהול המדינה.

ויש עוד משהו: בשולי המערכת הפוליטית-מדינית בישראל, פועלים כמה פעילי ועסקני שלום ותיקים במאמץ להגיע לסוג של מתווה להסדר ישראלי-פלסטיני, שיתחיל בסוגיות הגבולות והביטחון. בשתי הסוגיות הללו, בהן היה אמור המו"מ של ג'ון קרי להתמקד בתשעת חודשי חייו הקצרים, ניתן להגיע להבנות מהירות. כך סבורים העוסקים במלאכה. אם השלב הזה יסוכם בנייר ברור, אפשר יהיה, לדעתם, להפיל את הממשלה על יסודו. לבני ולפיד יתאחדו, ממשלת נתניהו תיפול ואז יאחד השמאל-מרכז את שורותיו מאחורי ההסכמה שהושגה וילך עליה לבחירות.

האם התרחיש הזה יקרה? סיכוייו קטנים בהרבה מסיכויי התרחיש של אבו-מאזן. אבל המגעים מתקיימים, על אש קטנה, בין גורמים שאינם חלק רשמי מהמערכת הפוליטית הנוכחית. כל זה לא מונע את המשך השיט העליז של הטיטניק הישראלית לעבר הקרחון הפלסטיני. בסוף, משהו מתוך  הדברים שתוארו כאן צריך לקרות.

More from Ben Caspit

Recommended Articles