תרחיש האימים של נתניהו: הכרזה על מדינה פלסטינית באו"ם
הקיפאון המדיני המוחלט לא מטריד את ראש הממשלה. אבל כשהוא מביט על התרחיש שלפיו אבו אבו מאזן מקבל הכרה במליאת האו"ם – הוא מתחיל להזיע, כי גם הוא מבין שסכסוך עם מדינה מוכרת, יהווה כאב ראש חדש לירושלים.
מאז שהחל תהליך אוסלו, לפני 21 שנה, לא היה מצב דומה בין ישראל לפלסטינים: מצב של קיפאון מוחלט. בלי אופק מדיני או פוליטי, בלי מו"מ, בלי ניסיונות להגיע למו"מ, כמעט בלי מגעים בין הצדדים. היה חריג ברור אחד עד היום, והוא האינתיפאדה השנייה [בשנת 2000], כשהפלסטינים יצאו למלחמת שמד (ג'יהאד) בישראל, שנאלצה בתגובה לצאת למבצע "חומת מגן". אבל אז דובר על מלחמה. היום אין מלחמה, עדיין, ואין גם שום דבר אחר. מצב כזה, כאמור, לא היה. עד היום, תמיד היה משהו במחסנית. מאמצים, מגעים, רעיונות חדשים. תהליך אוסלו פרח ותסס בין 1993 ל-1996, עת שמעון פרס הפסיד את הבחירות לנתניהו, אחרי רצח רבין.
גם נתניהו נאלץ להכיר בהסכמי אוסלו ולחדש את המגעים על בסיסם, במסגרת זו פינה את העיר חברון והגיע להסכם וואי פלנטיישן [1998]. אחרי נתניהו, הגיע ברק, שהאיץ את המגעים וריסק אותם ב"קמפ דייויד" (2000). אחר-כך באו ניסיונות נוספים, כמו טאבה, ואז סולק ברק מהשלטון בידי שרון. על "חומת מגן" כבר דיברנו, אבל כשהמבצע הסתיים יצא שרון לתהליך ההתנתקות. זה לא היה מו"מ אמיתי, אבל זו הייתה התפתחות מדינית דרמטית, חסרת תקדים, במסגרתה הוכיחה ישראל שאם היא רוצה ואם יש בראשה מנהיגות נחרצת וחזקה, היא מסוגלת לפנות שטחים והתנחלויות.
