אנתולוגיה חדשה של סיפורים קצרים ושירה (וגם קומיקס אחד) עומדת לאתגר את הקוראים הישראלים, יהודים וערבים. הספר – "שתיים - אנתולוגיה דו לשונית", מאגד יצירות של יוצרים צעירים מישראל, יהודים וערבים, כשכל טקסט מופיע הן בעברית והן בערבית. "בעצם העובדה שאתה מחזיק ספר וקורא בו בעברית, ומנגד מונח טקסט באותיות ערביות, או כמובן להפך – יש בזה כוח עצום. גם אם אינך קורא ערבית, אם תקרא בספר הזה לא תוכל עוד להתעלם מכך שזהו מקום שחיים ויוצרים בו בשתי שפות", אומרת לאל-מוניטור עינת ניב, העורכת הראשית של "כתר ספרים" בה יצא הספר.
מאחורי הפרויקט, שכולל גם אתר אינטרנט שאמור להוביל שיתופי פעולה דומים בעתיד, עומדים שלושה עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר. הספר, שהעבודה עליו החלה לפני כשש שנים [2008], כולל כותבים צעירים ומובילים כמו ענת עינהר, דרור בורשטיין ועינת יקיר מצד העברית; וכמו מרואן מח'ול ואיאד ברגותי מצד הערבית.
מרגע לידתו הספר הזה אינו קומוניקטיבי לקורא הישראלי הממוצע, שגם כך רבי המכר שלו אינם ספרי שירה. מלבד השימוש חסר התקדים בשתי השפות הרשמיות בישראל, עברית וערבית, זו לצד זו, הספר מאתגר את קוראיו עם סיפורים על צעירה ערבייה המתגעגעת לאהובה שביצע פיגוע התאבדות, או על רוח רפאים בחיפה הזועמת על "פשעי 1948" תוך אזכור שמות רחובותיה הערביים של העיר.
וייס-גבאי, שמגיעה מהמגזר הדתי-לאומי וגדלה בתנועת "בני עקיבא", מודה ש"גם לי לא היה נעים לקרוא על נערה שמתגעגעת לאהובה שביצע פיגוע התאבדות, אבל ספרות זה לא בשביל לעשות נעים. אני רוצה לשמוע כל מיני קולות, להקשיב ולהתווכח".
במהלך שש שנות העבודה על הפרויקט, עברה ישראל שלוש מערכות אלימות מול הפלסטינים – "עופרת יצוקה" [2008/09], "עמוד ענן" [2012] ו"צוק איתן" [2014]. אלה הקשו על שיתוף הפעולה של היוצרים.
"הפרויקט נתקע הרבה פעמים ומכל מיני סיבות", מספרת וייס-גבאי, "היה קשה למצוא הוצאה לאור שתלך איתנו ושתאמין שיש לספר הזה קהל, והיו גם לא מעט חששות וחשדנות מצד היוצרים. היו יוצרים שהחליטו לפרוש באמצע, בעיקר כותבים בערבית, שחששו שהספר ייצור מראית עין של שיתוף פעולה עם המערכת הישראלית. היו כאלה שהיססו, והסכימו להשתתף רק אחרי שחקרו וביררו מי עומד מאחורי הפרויקט. היו כאלה שמלכתחילה לא הסכימו להשתתף, וכאלה שהסכימו אך נסוגו ברגע האחרון".
מי שלא היססה לקחת חלק בפרויקט היא המשוררת רג'אא נאטור, המפרסמת בספר שני שירים. "המסע שלי מול הכתיבה בעברית היה ארוך", היא מספרת, "זו שפה שהיא מבחינתי שפת האויב והכריחו אותי ללמוד אותה. זה לקח המון זמן, אבל בסוף מצאתי בעברית יופי. היום העברית עבורי היא כלי, לא זהות, אני יודעת בדיוק מה אני והזהות שלי ברורה לי. אבל אני רוצה לדבר עם הקורא היהודי, לכעוס עליו, לקלל אותו, להגיד לו מה שהוא לא מבין ולא יודע, להגיד בקול שלי אבל בשפה שלו, כי הוא לא יודע ערבית. כך אני גם מציגה את התרבות הערבית לצד השני, מראה שיש בה גם יופי, לא הכל זה דאע"ש ופיגועים".
אחרי שעורכי הספר גייסו מימון חלקי להוצאתו דרך קרנות ומענקים שונים, מי שהרימה לבסוף את הכפפה והסכימה להוציא את הספר לאור הייתה "כתר" – ההוצאה לאור היחידה בישראל שנסחרת בבורסה. דווקא ''כתר'' תמכה בספר שכנראה לא יהפוך לרב מכר. "דאגנו להשיג תמיכות חיצוניות ועל כן הסיכון הכלכלי התמתן", אומרת ניב, "מובן שהספר אינו פוטנציאל להפוך לרב מכר, אך עם זאת אני חושבת שהוא פונה לקהל ספרותי סקרן ומעורב. הוצאת הספר לאור לא נבעה משיקולים פוליטיים, אלא משיקולים תרבותיים וספרותיים. לראשונה שני המגזרים יכולים לקרוא את אותם טקסטים ממש וזה יפה, כי המהלכים התרבותיים והפוליטיים שלובים זה בזה".
"מה שהוביל את הפרויקט היה סקרנות הדדית", אומר וייס-גבאי, "מה שנכתב בערבית ולא מתורגם לעברית, וכל כך מעט מתורגם, אנשים לא מכירים. מתרגמים רק יוצרים ותיקים ומוכרים. אני בעצם לא מכירה את הסצנה הספרותית שפועלת ממש פה לידי. דווקא אחרי הקיץ האחרון, בקרב אלה שיש להם עניין להקשיב ולהכיר, הסקרנות כלפי הצד השני גדולה יותר. הם מבינים שאנחנו שניים כאן, יחד, לטוב ולרע".
נאטור מעידה שהסקרנות הזו קיימת גם בחברה הערבית. "בעולם הערבי לא מכירים את דוד גרוסמן או את חנוך לוין. יהודים זה חיילים ורוצחים. יש לי חברים בעיראק שמגלים המון סקרנות לגבי החברה הישראלית לצד חשש ופחד להגיע לישראל, כי זה מסמן סופרים ערבים כמשתפי פעולה עם הכיבוש".
השירים שלה דווקא לא עוסקים בפוליטיקה, אבל לדבריה "גם אהבה היא דבר פוליטי. אני יוצאת נגד מוסכמות. אני רוצה להכעיס גם את השיח הפלסטיני ולדבר על מקום האישה ועל דת. לא רק הכיבוש מעניין אותי. יש דיכוי פנים פלסטיני שגם נגדו צריך לצאת, ומשם לצאת נגד הדיכוי הגדול יותר של הכיבוש. אין רק חברתי ורק פוליטי ורק רומנטי. הכל מחובר".