זה קורה לישראל יותר מדי פעמים בזמן האחרון: התפתחויות אזוריות או גלובליות שאין לאף אחד בירושלים, או בתל-אביב, מושג מה עושים איתן. האם זה טוב? האם זה רע? האם זה גם טוב וגם רע? כך היה כשחמאס ופתח החליטו פתאום להתפייס ואבו-מאזן הקים ממשלת אחדות, שספגה קיתונות של רותחים מממשלת נתניהו והפכה ל"שטן הגדול" של ישראל, בעידודם של נתניהו עצמו ושר הביטחון שלו משה יעלון. ואז פרצה מלחמת "צוק איתן", שבסיומה התחננו כולם שאבו-מאזן, עם ממשלת הטכנוקרטים שלו, יבוא להציל את המצב, להתייצב במעבר רפיח ולתת לכולם סולם כדי שיוכלו לרדת מהעץ.
יש מקרים רבים נוספים. על השתלטות המורדים על רמת הגולן דיווחנו כאן באחד המאמרים הקודמים. בישראל לא החליטו עדיין מה טוב יותר: רמת הגולן בשליטת אסד, או החלשתו לטובת כאוס תת-שלטוני של ארגוני מורדים קיקיוניים. עוד אנו מנתחים, הגיעו הדיווחים על שיתוף הפעולה בין איראן לארה"ב במלחמה נגד דאע''ש. זה החל בדיווחים כי המנהיג הרוחני, האייטולה חמנאי, נתן פסק מיוחד שהכשיר סיוע לארה"ב במלחמה נגד "הכופרים" הסונים המטורפים מדאע''ש. אחר-כך הגיעו דיווחים שלפיהם שתי המדינות, שמנהלות מאבק כוחני סביב תכנית הגרעין של איראן, אכן מתאמות עמדות ומשתפות פעולה במאמץ לבלום את "המדינה האיסלמית". הדיווחים הללו הוכחשו, אבל בירושלים לא לגמרי מאמינים להכחשות. חוסר האמון מול וושינגטון מגיע לרמות כאלה שאף אחד בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו לא באמת לוקח ברצינות את הגרסאות הרשמיות של הבית הלבן או של הסטייט דיפרטמנט. עד לא מזמן, הייתה לראש ממשלה ישראלי באשר הוא, יכולת לשיח אינטימי מול הנשיא האמריקאי, שבו הוא יכול לשאול את השאלות הקשות ולקבל תשובות ישירות. לא עוד. הקו בין ירושלים לוושינגטון צונן, האינטימיות קפאה.