דילוג לתוכן העיקרי

סדר היום החברתי שרד את צוק איתן

דרישתה של מערכת הביטחון לתוספת 20 מיליארד שקלים נתקלת בביקורת מנומקת היטב ברוח המחאה החברתית ושינוי סדר העדיפויות. הדור ששאל "איפה הכסף?" אינו נבהל מהערכות ביטחוניות קודרות ומקדם סדר יום חברתי.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (R) speaks with Defence Minister Moshe Ya'alon after an air force pilots' graduation ceremony at Hatzerim air base in southern Israel June 26, 2014. REUTERS/Amir Cohen (ISRAEL - Tags: MILITARY POLITICS) - RTR3VXQB

"יש עתיד נכנסו לכנסת על גב המחאה החברתית ונראה כי הם גם הולכים להצית אותה מחדש...אם האוצר יגיש תקציב אנטי חברתי, הוא יגלה שמבצע 'צוק איתן' לא יהיה המבצע האחרון עמו היה להם צורך להתמודד, ו'צוק איתן חברתי' יונח לפתחם".

את התחזית הקודרת הזאת כתב השבוע [31 באוגוסט] ח"כ אלי ישי (ש"ס) בעמוד הפייסבוק שלו, בעקבות החלטת הממשלה על קיצוץ רוחבי בהיקף של 1.9 מיליארד שקלים, לרבות מתקציבי החינוך והבריאות, למימון מבצע "צוק איתן".

זוהי כמובן אמירה מתריסה ולעגנית של ישי נגד היריב הפוליטי שר האוצר יאיר לפיד, שהשאיר אותו ואת חבריו מש"ס מחוץ לממשלה.

אבל גם בהתנצחויות פוליטיות מן הסוג הזה טמונה אמת, ובמקרה הנדון ישי הצליח לפגוע במדויק בבטן הרכה של לפיד – האיש שהוזנק למשרד האוצר על גבה של המחאה שפרצה בקיץ 2011, לפני שלוש שנים בדיוק.

טעות גדולה היא להכריז על מותם של סדר היום החברתי ורוח המחאה נוכח הקיצוץ הרוחבי והתייצבותו המוחלטת של ראש הממשלה מאחורי הדרישות התקציביות החדשות של מערכת הביטחון. שר הביטחון משה יעלון מנהל אמנם מאבק יעיל להגדלת תקציב הביטחון למימון "צוק איתן" ולטובת האיומים מצפון, בסכום עתק של עשרים מיליארד שקלים, אבל דרישותיו נתקלות באופוזציה לוחמנית ומנומקת. לא מדובר רק בביקורת צפויה מצד יריבים פוליטיים, אלא בעיקר בשיח חדש שהשתרש בציבור הישראלי מאז המחאה החברתית. השיח הזה מובל גם על ידי ארגונים חברתיים, עיתונאים ואף הרשתות החברתיות, שהפכו לסוג של נשק שובר שוויון במלחמה על סדר היום החברתי. זהו מעין מהפך תודעתי שהחל לפני שלוש שנים וממשיך להתפשט להכות שורשים.

ביום חמישי [4 בספטמבר] נערך דיון פגרה סוער בכנסת בנושא "צוק איתן" והקיצוץ התקציבי. האופוזיציה הציגה בדיון שיח כלכלי-חברתי מעמיק שאתגר את התפיסה על פיה "האג'נדה הביטחונית קודמת לכל". בשבועות הקרובים וככל שיתקדמו הדיונים על תקציב 2015, לרבות הניסיונות להעביר את חוק מע"מ אפס, הקרב בין שתי האג'נדות – זו הביטחונית מול זו הכלכלית-חברתית, ימשיך להעסיק ולהלהיט את המערכת הפוליטית ואת התקשורת.

יומיים לפני כן, ביום שלישי, התייצב יעלון בוועידת העיתון כלכליסט והסביר מדוע הוא זקוק לתוספת של עשרים מיליארד שקלים לתקציב הביטחון. לדבריו, ההוצאה הישירה על "צוק איתן" מסתכמת בכתשעה מיליארד שקלים. "תקפנו למעלה מ-6,000 מטרות, כדי לתקוף את המטרות הללו יש צורך במודיעין מדויק ומודיעין עולה כסף", הוא הסביר.

בהמשך נימק מדוע הוא זקוק לעוד 11 מיליארד שקלים: צריך להיערך להתמודדות מול ארגוני טרור, פירט ואמר, מערכות הפיקוד והשליטה הן יקרות מפעם. עוד אמר כי "כיפת ברזל" חסכה מצה"ל את כיבוש עזה, אבל טיל מיירט עולה מאה אלף דולר, "וזה המון".

לקראת סוף דבריו עשה יעלון אתנחתא חברתית, וציין כי הוא מכיר בחשיבות החינוך ו"צריך למצוא את החלוקה הנכונה"; ובאותה נשימה ציטט את דוד בן גוריון, שנהג לומר "הערבים יכולים הפסיד מלחמה אחת, לישראל אסור להפסיד אפילו מלחמה אחת".

נאומו של יעלון כלל לכאורה את כל האלמנטים הנכונים לנאום "תוספת תקציב" של אחרי מלחמה. הוא הסביר מדוע אי אפשר להמר על הביטחון וביקש כסף כדי להתמודד עם האיום האסלאמיסטי מצפון. ושום מילה על אופק מדיני וכלכלה.

עמדתו של יעלון, המגובה על ידי ראש הממשלה, זכתה לביקורת מכל עבר, גם מצד ביטחוניסטים מתוך הקואליציה ומחוצה לה כמו שר הביטחון לשעבר, השר לאיכות הסביבה עמיר פרץ (התנועה), שהצביע בממשלה נגד הקיצוץ הרוחבי; וכמו מצד ח"כ עומר בר לב, אל"מ (במיל'), חבר ועדת החוץ והביטחון וחבר מפלגת העבודה.

בר לב השמיע טיעון מנומק ברוח המחאה החברתית ושינוי סדר העדיפויות. לדבריו,  המערכה האחרונה לא הוכיחה שיש צורך להגדיל את תקציב הביטחון אלא ההפך, הצדיקה את הקיצוץ שבוצע עד כה. ההסבר שלו: "צה"ל ביצע במהלך המבצע את כל המשימות שהוטלו עליו בצורה מיטבית – כך אומרים כל הדרגים שהגיעו לדווח לוועדת החוץ והביטחון. עד כה לא שמעתי על כל משימה שלא בוצעה עקב מחסור בציוד או במשאבים. חשוב לזכור, 'צוק איתן' נמשך 50 ימים, פי שלוש ממלחמת יום כיפור... כנראה שהקיצוץ  בתקציב הביטחון בתקציב 2014-2013  היה ראוי ולא פגע בביטחון''.

גם מצד שר הכלכלה, יו"ר "הבית היהודי" נפתלי בנט, נשמעה ביקורת על הדרישות התקציביות של מערכת הביטחון, והוא סיכם אותה כדרכו במשפט קליט: "יתייעלו יקבלו, לא יתייעלו לא יקבלו".

בנאומו בוועידת כלכליסט השבוע הסביר בנט: "השכר החציוני במדינת ישראל עומד היום על 6,000 שקלים, כלומר חצי מהתושבים במדינה מרוויחים פחות מזה. לכן צריך לבדוק לאן הולך הכסף של משרד הביטחון. האם אנחנו יכולים לומר בכנות שכל שקל מייצר עוד ביטחון?"

דברי בנט לקוחים היישר מהשיח המחאתי, והם נועדו לקרוץ לזרמים בציבור שעדיין ממשיכים להניע את החלום לסדר כלכלי חדש. מדובר בציבור מפוכח, שמבקש עדיין תשובה רצינית לשאלה "איפה הכסף?". דור חדש שאותו מייצגת היטב בכנסת סתיו שפיר. דור שדורש לראות את החשבון המדויק של העוגה התקציבית ואפילו מתעניין בחיסכון הפנסיוני. דור שקשה להלעיט אותו במספרים חסרי משמעות או להפחיד אותו בהערכות ביטחוניות קודרות.

בנט יודע זאת. כמו לפיד גם הוא נישא על גבי המחאה אל שולחן הממשלה. וכמי שמיומן בלחוש את הדופק ברשתות החברתיות, הוא מבין היטב שאסור לו להתנתק מסדר היום החברתי. סדר היום הזה עדיין חי ובועט וימשיך להשפיע על מערך הכוחות הפוליטי גם בבחירות הבאות.

More from Mazal Mualem