באושר ועושר: סיפורי העם האתיופיים

"פעם יצא אבא גברא-הנא לבקר בכפר לליבלה. בדרך הופיעה מולו חבורה עליזה. אחד מאנשי החבורה הצביע על הכרס הגדולה של אבא גברא-הנא ואמר לחבריו: 'אנחנו צריכים להודות לאיש הזה שהביא איתו שקית זרעים גדולה ומלאה. השדות הריקים שלנו מחכים לזריעה'. האנשים בחבורה פרצו בצחוק. אבא גברא-הנא נעלב, אבל מיד צץ במוחו רעיון. הוא הצביע על הקרחת הגדולה והמבריקה של האיש ואמר: 'אני לא בטוח אם כמות הזרעים שהבאתי תספיק לחלקת השדה הגדולה והריקה הזאת'. האנשים בחבורה פרצו בצחוק. הם הבינו שלפניהם עומד אבא גברא-הנא, הלץ הידוע". (מתוך סיפור עם אתיופי)

"עבור העולים מאתיופיה, אבא גברא-הנא הוא הרשל'ה האתיופי", אומרת ח"כ פנינה תמנו-שטה, סגנית יו"ר הכנסת ויו"ר השדולה למען יוצאי אתיופיה בישראל, שעלתה בגיל שלוש מאתיופיה לישראל. "יש תחושה שהספרות האתיופית אנמית, כיוון שההורים שלנו לא תמיד ידעו קרוא וכתוב, אבל האמת היא שהספרות של יהדות אתיופיה מפותחת, מלאה במשלים וניבים יפהפיים ומורכבים. זו פשוט ספרות אחרת, שעוברת בעל פה".

בעוד שהתרבות הישראלית מושתתת על הקראת ספרים לילדים, התרבות האתיופית מבוססת על סיפור סיפורי עמים באמהרית. אבא גברא-הנא היה הגיבור של רבים מהם, כפי שאפשר לקרוא בקובץ סיפורי העם האתיופים "מרקם סיפורים" שיצא בישראל בשנת 2000.

אלא כמו שקרה פעמים רבות בחברה הישראלית, הקולקטיב דרס את המאפיינים הייחודיים של הקהילות השונות שעלו לארץ ובכך חלק ניכר מהזהות התרבותית של יהדות אתיופיה פשוט נמחק. במחקר מ-2013 נמצא שכבמחצית מבתי האב של עולי אתיופיה מדברים אך ורק עברית. העושר של סיפורי העם האתיופים אבד במידה רבה.

הסוגיה הזו עומדת במרכז עבודת מאסטר של קלינאית התקשורת יערה סוקולובסקי, על דפוסי השיח בין אימהות לילדיהן בקהילה האתיופית בחוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' דורית ארם.

המחקר שלה, שיפורסם בקרוב בכתב העת "מגמות", מגלה שמנהג סיפורי העם משמר פן מיוחד באינטרקציה בין האם האתיופית לילדיה, שאותו אי אפשר למצוא בהקראת ספרים לילדים.

סוקולובסקי צילמה במשך חצי שנה מפגשים של האימהות וילדיהן, שבמהלכם האימהות הקריאו לילדים סיפור מתוך ספר וגם סיפרו להם סיפור עם. לאחר מכן היא תמללה את המפגש ובדקדקנות חיפשה את נקודות האינטראקציה בכל אחד מהמקרים, למשל: השאלות שהאם שואלת את הילד, הניסיונות שלה להרחיב את הסיפור, התייחסויות למשמעויות שלו, מידת השיתוף של הילד, וכן הלאה. המחקר מצביע על כך שהספר מאפשר אמנם הדדיות גבוהה, כלומר השתתפות  פעילה של הילד, אך סיפור העם מאפשר לאם להגיע לרמת שיח גבוהה אף יותר. "אלה אלמנטים חשובים מאוד להתפתחות הקוגניטיבית של הילד", מבהירה פרופ' ארם.

סוקולובסקי מוסיפה ואומרת, כי המחקר מעלה שסיפור העם מאפשר קשר חזק יותר בין האם לילד. "הקהילה האתיופית מבוססת על כבוד ולא נהוג ליצור קשר עין עם אדם מבוגר", היא מסבירה, "במקרה הזה דווקא האימהות חיפשו את קשר העין עם הילד במהלך סיפור המעשייה העממית, כי אין שם ספר שמושך אליו את תשומת הלב".

ח"כ תמנו-שטה מספרת שגדלה על פתגמים וניבים. "דור ההורים היה שקט וצנוע, ואת המסרים החינוכיים העדיפו להעביר בצורה קצרה וקולעת -  פתגמים, ניבים, משלים קצרים. באתיופיה, בסוף יום העבודה הקשה הפנאי היה מוקדש למשחקי מילים, למשחקי סיפורת, לחידות ומשלים. זו המהות של שעות הפנאי של יהדות אתיופיה. זו תרבות מפוארת שהפנינו לה גב, התנתקנו ממנה. אבל היום זה מתעורר, אנשים צמאים לתרבות הזו".

הצימאון מתבטא גם בלימוד השפה האמהרית, בדומה לפריחת לימודי היידיש לפני שנים אחדות. "האחיינית שלי היא ילידת הארץ ולא ידעה מילה באמהרית", אומרת תמנו-שטה, "אבל עכשיו היא לומדת. היא רוצה לתת צ'אנס לתרבות שלה".

אגב, תמנו-שטה עצמה, כאם לשני ילדים בני שנתיים וארבע וחצי, לא מספרת לילדיה סיפורי עם, פשוט כיוון שאינה זוכרת רבים מהם.

ירושלים סלע עלתה מאתיופיה בגיל ארבע. היא מורה בת 35 מקיבוץ דביר, אם לשתי ילדות בנות ארבע ועשר שבקרוב תצטרף אליהן אחות קטנה. גם היא לא מספרת לבנותיה סיפורי עם אתיופיים. "את הערכים שאני מעוניינת להנחיל לילדות שלי מצאתי בספרים", היא אומרת, "לא הרגשתי חסך או צורך להביא משהו אחר. אני בוחרת לחבר אותן כמה שיותר למקום שבו הן גרות. עבור דור ההורים שלי זה היה חשוב מאוד, הם ניסו לספר לנו סיפורים. אני זוכרת סיפור או שניים, בעיקר משלים של מוסר השכל שנועדו ללמד מהי התנהגות רצויה. מדי פעם אני שואלת אותם 'זוכרים שהייתם מספרים לנו משלים בימי שישי?' התרפקות על סיפורי העבר יוצרת קשר ביני כאמא להורים שלי. כיום החלק המהותי של סיפורי העמים בחיים שלנו מתבטא בקשר בין הנכדים לסבא וסבתא. הם מספרים לבנות, לא מתוך תפיסה שצריך, אלא באופן טבעי".

בשנותיה הראשונות של המדינה הוטל חרם כבד על היידיש; גם עולי צפון אפריקה סבלו מזלזול ופטרונות ביחס לתרבותם המסורתית. לימים, נערכו מחקרים רבים סביב אתוס קיבוץ הגלויות. סוקולובסקי, גם היא, סבורה כי ההליכה בתלם מאוד ספציפי מעידה על הבעייתיות בהטמעת העולים בתוך תרבותה של האוכלוסייה הוותיקה.  פרופ' ארם אומרת דברים דומים: "האימהות האלה שמעו סיפורי עמים בילדותן, וכשהן מספרות אותם לילדיהן הן מגיעות לעומקים גדולים  יותר מאשר בעת הקראת ספר. הקהילה האתיופית נוטה לזנוח את התרבות שלה ולעבור לדברים חדשים, גם אם הם לא תמיד נקודות העוצמה שלהם. יש חשיבות רבה לתרבות המקורית,  יש להכיר בכוחה של התרבות הזו ולחזק אותה".

"הבנו שזהות אבודה לא תעזור", מסכמת תמנו-שטה, "ואימוץ זהות שאינה שלי, כמו ניסיון להיצמד לתרבות אפרו-אמריקאית, גם לא. אנחנו יהודי אתיופיה עם תרבות יהודית-אתיופית, ועלינו למצוא את הגשר בין הזהות הזו לזהות הישראלית".