העלייה באנטישמיות: עובדה קיימת או פאניקה מיותרת?

מי שמעיין דרך קבע בתקשורת הבינלאומית, ובייחוד מי שמתעניין בקורותיו של העם היהודי בישראל ובעולם,  עשוי היה לקבל בחודש האחרון תמונה עגומה מאוד על המתרחש במערב אירופה. דיווחים על בריחה המונית של יהודים, ומונחים כמו "פוגרום" ו"ליל הבדולח", שבו ועלו, תוך השוואות של המצב הנוכחי לתקופת המשטר הנאצי בגרמניה. האם מלבד הסנטימנט האנטי-ישראלי, שהתגבר משמעותית לאורך מבצע צוק איתן ברצועת עזה ובא לידי ביטוי באירועי מחאה רבים ברחבי היבשת, ניתן למצוא ראיות שתומכות בהנחה כי אנו בעיצומו של גל חדש ועוצמתי של שנאת יהודים?

מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו באוניברסיטת תל אביב מפרסם מעת לעת דיווחים על גילויי אנטישמיות ברחבי היבשת. בזמן מבצע צוק איתן העלה המרכז לאתר שלו צילומים של הפגנות מחאה נגד המלחמה בעזה, תחת הכותרת "צילומים אנטישמיים מהפגנות בעד עזה (יולי-אוגוסט 2014)". קובץ אחר מציג "כרזות וקריקטורות אנטישמיות (יולי-אוגוסט 2014)". בשתי המצגות מופיעים מפגינים נושאי שלטים המשלבים צלבי קרס עם מגן דוד וסיסמאות אנטישמיות, לצד כרזות מחאה נגד המלחמה והכיבוש וקריקטורות שמציגות את ראש הממשלה בנימין נתניהו מפציץ את עזה. כתפיהם של רבים מהמפגינים עטופות בכאפיות בצבעי דגל פלסטין. רוב האיורים לקוחים מעיתונים ואתרי אינטרנט בעולם הערבי.      

שרבובם למחאה של אלמנטים גזעניים נגד יהודים, שבהם סיסמאות נבזיות כמו "להחזיר אותם לתאי הגזים", טשטש את הגבולות בין אנטישמיות לבין ביקורת על מדיניות ההתנחלויות של ממשלת ישראל או ניהולה את מבצע צוק איתן. הפגנות נגד הריגתם של כאלפיים אזרחים בעזה, כולל יותר מארבע מאות ילדים, תויקו לצד התבטאויות אנטישמיות של אנשי חמאס, דוגמת אוסמה חמדאן, שאמר כי יהודים אופים מצות מדמם של ילדים נוצרים. בהפגנות הללו השתתפו לא פעם אנשי שמאל יהודים, בהם כאלה שמגדירים את עצמם ציונים.

כתבת השער של ניוזוויק האמריקאי (29 ביולי), תחת הכותרת הסנסציונית "אקסודוס - מדוע יהודי אירופה שוב בורחים?", נפתחת בהשוואה בין התקפה של מפגינים על בית כנסת בפאריס ב-14 ביולי, לבין שנות ה-30 החשוכות באירופה. בכתבה מדווח כי לפי סקר שנערך מטעם Fundamental Rights Agency of the European Union בסוף 2013, 29 אחוזים מיהודי אירופה שוקלים להגר ממדינותיהם. 76 אחוזים מהנשאלים סברו כי האנטישמיות גברה בחמש השנים האחרונות.

האמנם חלה עליה דרמטית בהיקף האנטישמיות בעולם ובפרט באירופה? לא כך מלמדים נתוני הדו"ח האחרון של מרכז קנטור והקונגרס היהודי האירופי שפורסם באפריל השנה. הדו"ח מונה 554 תקריות אנטישמיות ברחבי העולם בשנת 2013. בשנה הקודמת לה הם תיעדו 686 אירועים. התקריות כוללות פגיעה פיזית ביהודים ובאתרים יהודיים, שבהם בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, בתי ספר, בתי קברות, אנדרטאות ורכוש פרטי.

116 תקריות, המספר הגבוה ביותר במדינה אחת , נרשמו בצרפת שבה חיה הקהילה היהודית הגדולה באירופה - כ-600 אלף בני אדם. גם אם נשלש את מספר האירועים, בהנחה שלא כל התקריות דווחו ותועדו, ברור שמדובר בהגזמה פרועה כאשר עורכים השוואה בין תופעת האנטישמיות בראשית המאה ה-21 לבין הנאציזם של שנות ה-30 של המאה הקודמת או לפוגרומים ברוסיה. הימין הקיצוני בצרפת, כמו גם בגרמניה, אוסטריה ומדינות סקנדינביה, רוכב על גלי השנאה והפחד מפני הקהילות המוסלמיות ההולכות וגדלות, יותר מאשר על גלי אנטישמיות כלפי הקהילות היהודיות הקטנות והבלתי מאיימות.     

נתוני משרד העלייה והקליטה מלמדים על גידול במספר העולים ממערב אירופה בשנים האחרונות: מ-3,369 בשנת 2012 ל-4,694 בשנה שלאחר מכן. בחמשת החודשים הראשונים של 2014 עלו לישראל ממערב אירופה 2,402 יהודים, מה שמשקף קצב שנתי של 5,764 בני אדם. יחד עם זאת, מדובר במספרים זניחים מתוך כלל אוכלוסיית יהודי מערב אירופה, המונה למעלה מ-1.1 מיליון בני אדם נכון ל-2013, ורחוקים מסדרי הגודל של העלייה הרוסית בשנות ה-90 שהגיעה למיליון איש. "אקסודוס" זה בטח לא.

כדי לעמוד על ממדיה האמיתיים של תופעת האנטישמיות בעולם בכלל ובמערב אירופה בפרט, צריך לנתק אותה מהקשר לישראל בכלל ולכיבוש בפרט. זעקת "הצילו, אנטישמיות!" מסיחה את הדעת מהקריאה "הצילו, כיבוש!". בהקשר הזה מעניין לצטט ממאמרה של יסמין סירחאן (24 ביולי), סטודנטית פלסטינית-אמריקאית, שפורסם באתר שיחה מקומית תחת הכותרת "לאנטישמיות אין מקום במאבק על פלסטין". סירחאן קראה לתומכי העם הפלסטיני להיאבק נגד כל סוג של קנאות או אלימות נגד קהילות יהודיות. לדבריה, גילויי אנטישמיות מספקים תחמושת לאלה שמבקשים לצייר את כל תומכי פלסטין, שבהם יהודים רבים, כאנטישמים. 

החדרת הזיקה בין ישראל לבין העם היהודי לתודעה של דעת הקהל העולמית, משתפת - לטוב ולרע - את בני הקהילות היהודיות בעולם באחריות למעשיה ולמחדליה של הקהילה הישראלית. במלחמת ששת הימים ומיד לאחריה, ישראל נישאה על כפיים ברחבי העולם. צעירים וצעירות לא יהודים ממדינות רבות התנדבו לקטוף תפוזים בקיבוצים. אולם מחיקתו של הקו הירוק בעזרת עשרות התנחלויות ומאחזים הפכו את יהודי התפוצות, כמו את כל הישראלים, לשותפים לעוולות הכיבוש. החתימה על הסכם אוסלו הפכה את ישראל למקור גאווה ליהודים ברחבי העולם, אולם תמונות של חיילי צה"ל דולקים אחרי ילדים פלסטינים בגדה, והדיווחים על משפחות פלסטיניות שנהרגו מפצצות שהטילו טייסי חיל האוויר, הפכו את ישראל למעמסה על כתפיו של כל יהודי.

בכתבות הבאות בסדרה נבחן מי המרוויחים ומי המפסידים מהתיאור המופרז של תופעת האנטישמיות, מה המניעים של הגורמים שדואגים לנפח ולטפח אותה, וכיצד הדבר מתבצע.