דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה על המילה האחרונה

ישראל נופלת שוב במלכודת של חמאס ומאפשרת לו לצאת מהמערכה הנוכחית בתוצאת תיקו, שבעולם הערבי נחשבת לניצחון מוחץ
An explosion is seen in the northern Gaza Strip after an Israeli air strike July 13, 2014. Israeli naval commandos clashed with Hamas militants in a raid on the coast of the Gaza Strip on Sunday, in what appeared to be the first ground assault of a six-day Israeli offensive on the territory aimed at stopping Palestinian rocket fire. REUTERS/Ammar Awad (GAZA - Tags: POLITICS CIVIL UNREST) - RTR3YCA0

כדי לרדת לסוף דעתם של מנהיגי חמאס, שמנהלים מלחמה בעלת סיכויי ניצחון הדומים לסיכוייו של זבוב להכריע פיל, כדאי להכיר את המונח בערבית "מומאנעה", או בתרגום חופשי לעברית: "המנעה". האסטרטגיה של חמאס (כמו גם של החיזבאללה) מבוססת זה שנים לא על השגת ניצחון פלסטיני, אלא על מניעת ניצחון מישראל. כדי שההמנעה תהיה שלמה, חמאס מקפיד להותיר בידיו יכולת שיורית שתאפשר לו לומר את המילה האחרונה ולמנוע מישראל ניצחון מובהק. ראשי הארגון יעשו כל שלאל ידם כדי שעזה תשגר את מטח האש האחרון לפני הפסקת האש. אם ישראל תחליט לפלוש לעזה – חמאס יאלץ אותה לנהל קרבות התשה בשטחים מאוכלסים. הם יודעים כי  תמונה אחת של הלוויית חייל ישראלי  חזקה יותר מאלף מילים על "ניצחון".

 

התוצאה היא מאבק א-סימטרי של אירגון שאין לו מה להפסיד ואוכלוסיה נואשת, נגד מדינה שהיריעה קצרה מלפרט את רשימת הפסדיה. להלן ספירת מלאי חלקית של ההפסדים של ישראל במערכה הזאת:      

  •  כל רקטה שנופלת בגוש דן ממחישה את עקרות עוצמתה הצבאית של ישראל. כל תמונה של יהודים בורחים על נפשם ל"מרחבים מוגנים" מציגה את מגבלות כוחו של הצבא הרביעי בעוצמתו בעולם. בכל יום שבו טיל כחול-לבן מקפד את חייו של ילד פלסטיני, נולדים בשטחים הכבושים עשרות ואולי מאות בני דודים שנושאים את שמו ויונקים את נקמתו מחלב אימם. בכל יום כזה, מאבד מחנה השלום הפלסטיני עוד חבר. 
  • התמונות הקשות מעזה מונעות ממכונת התעמולה הישראלית את "תמונת הניצחון" המדינית. הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארצות הברית, מסרבת להתרגש מצפירת האזעקה שהשמיע שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור באולם העצרת הכללית -  צפירה ששולחת מאות אלפי ילדים ישראלים חרדים למקלטים. הודות למזל הטוב ולכיפת ברזל, אף לא ישראלי אחד נהרג מפגיעת רקטה. במוחם של רבים ממאזיני הנאום, עברה מן הסתם המחשבה כי ליותר ממאה ההרוגים שנמנו אז (בינתיים המספר הגיע ליותר מ-160) ול-900 הפצועים ברצועת עזה ( בינתיים יותר מאלף) לא הייתה צפירה ולא היה מקלט מהפצצות שמטוסי האף-16 של צה"ל הטיחו בבתיהם.

בבירות העולם מכירים את החוק הבינלאומי ואת המציאות בעזה. על פי החוק, כל עוד ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של רצועת עזה, על אזור חיץ בתוכה, על המעברים של אנשים וסחורות אליה וממנה, ואף שומרת בידה את השליטה על מרשם האוכלוסין בעזה – היא גם אחראית לאפשר חיים תקינים ל-1.6 מיליון תושבי הרצועה. הקהילה הבינלאומית יודעת שעקב מדיניות הענישה הקולקטיבית סובלים אותם תושבים במשך שנים מהפסקות חשמל, שלפי נתוני עמותת "גישה" מ-2012 נמשכות כ-12 שעות ביממה. ישראל אינה מסתירה את העובדה שהיא מגבילה מאוד את כניסתן של סחורות שהיא מכנה "דו-שימושיות" כמו חומרי בניין. מכירת חומרי בניין למגזר הפרטי בעזה אסורה כליל כבר תשעה חודשים - החלטה שהובילה לזינוק בשיעור האבטלה ל-41 אחוז, ובקרב גילאי 15 עד 29 ל-58 אחוז. יותר מ-70 אחוז מהאוכלוסייה בעזה מקבלים כיום סיוע הומניטרי. האם הנתונים הללו אינם צפירת אזעקה?

  •  הדיווחים על ההרג וההרס בעזה משביתים את שמחתם של הישראלים מהפיכתו של החמאס מאויב ישראל ויקיר מצרים לאויב משותף של קהיר וירושלים. שלטונות מצרים - אלה שהכריזו מלחמה על חמאס -  נאלצו לרדת מהגדר ולהטיל על ישראל את האחריות להפסקת שפיכות הדמים. המוני מצרים הפגינו מול שגרירות ישראל בתביעה לגרש את השגריר. הצגתה של התגובה הישראלית בתקשורת הערבית והמערבית כבלתי מידתית מאלצת גם את שלטונות ירדן להתמודד עם מחאה נוקבת על יחסי השלום עם ירושלים. 

 

  • חמאס יכול לרשום לזכותו נזק כלכלי כבד שהוא מצליח להסב לישראל. גיוס של רבבות אנשי מילואים, הפעלת כיפת ברזל ושעות הטיסה של חיל האוויר יאלצו את משלם המסים הישראלי לנפח את הוצאות הביטחון. בה בעת, קולות האזעקה מגיעים לאוזניהם של מאות אלפי תיירים שאינם משתוקקים לבלות את חופשת הקיץ שלהם במקלטים. החנויות, בתי השעשועים והמסעדות ברחבי הארץ סופגים הפסדים כבדים, דבר שיביא לירידה בהכנסות המדינה ממסים.  

בקרב אחד ממשלת ישראל יכולה לזקוף לזכותה ניצחון גדול - הקרב על התקשורת ועל דעת הקהל הישראלים. שוב ושוב שומעים אזרחי ישראל והעולם את הטענה כי "שום מדינה לא הייתה נוהגת אחרת אילו אזרחיה היו מופגזים יומם ולילה בטילים". אמת ויציב. אילו צבאות של מדינות שכנות כמו מצרים, ירדן או סוריה היו מפציצים את ערי ישראל, לא הייתה זו זכותה של ממשלת ישראל להשיב מלחמה שערה - זו הייתה חובתה. אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הפרשנים שמזכירים (או זוכרים?) שהרקטות נורות על ישראל משטחים כבושים.

במשך מאות שעות הדיונים על המלחמה ברשתות הטלוויזיה והרדיו לא שמע הציבור הישראלי שהסכם אוסלו קובע שרצועת עזה והגדה המערבית הן ישות פלסטינית מדינית אחת. בדיוק כפי שהגליל והנגב הם ישות ישראלית אחת. לישראלים מובן מאליו שתושבי הגליל היהודים מזדהים עם סבלם של אחיהם היהודים בנגב. אך כשמדובר בתושבי הגליל הפלסטינים, שמזדהים עם סבלם של אחיהם בעזה, הם נחשבים לבוגדים. ובאותה רוח, אזרחי ישראל - ולא רק המתנחלים - הזדהו עם משפחות שלושת הנערים שנרצחו באכזריות בעוון היותם יהודים, וזעמו על העם שמקרבו באו הרוצחים. אך מה לפלסטינים בעזה ולמשפחתו של הנער שנשרף בחיים בעוון היותו ערבי? מדוע זועמים הפלסטינים על העם שמקרבו באו הרוצחים? 

הציבור הישראלי כמעט שלא שמע דבר על ההקשר המדיני של המשבר. ערב המשבר הזה  נאלץ חמאס להזדנב אחרי הפתח ולהעניק לנשיא מחמוד עבאס את הסמכות לנהל משא ומתן על בסיס יוזמת השלום של הליגה הערבית. אלמלא סירובו של בנימין נתניהו להקפיא את ההתנחלויות במהלך המשא ומתן ולתרגם את הכרזתו על פתרון שתי המדינות למפה, היה חמאס נהפך לסרח עודף פוליטי. הסדר מדיני יכול עדין לשמוט מרגליו של החמאס את התמיכה הציבורית ולחשוף אותו כמשרת אינטרסים לא-פלסטינים. במקביל, התקדמות מדינית תרחיב את חופש הפעולה הצבאית של ישראל בהקנותה לה לגיטימציה ערבית ובינלאומית.

למרבה הצער, ישראל נופלת גם הפעם ברשתו של חמאס ומאפשרת לו לצאת מהמערכה בתוצאת תיקו - תוצאה שנחשבת לניצחון מוחץ של דרך האלימות על דרך השלום.