"מזכיר המדינה קרי ואנוכי נחושים לעבוד הן עם ראש הממשלה נתניהו והן עם הנשיא עבאס, על מנת להגיע לפתרון של שתי מדינות"- כך מבטיח נשיא ארצות הברית אובמה במאמר מיוחד שמתפרסם היום ( 8 ביולי) ב"הארץ". במאמר שפותח את המוסף המיוחד שמפרסם העיתון לרגל "ועידת ישראל לשלום" שהוא מכנס הבוקר בתל אביב (גילוי נאות: הח"מ משמש בתפקיד מנכ"ל הועידה), אובמה אינו משאיר ספק לגבי מהותה של אותה "נחישות". הנשיא מבהיר כי הוא והמזכיר קרי, יתייצבו לעבודה ויתרמו את חלקם, אך ורק כאשר נתניהו ועבאס עצמם ימצאו ''את הרצון הפוליטי להתחייב מחדש למשא ומתן רציני".
אובמה מדגיש כי "המחויבות של ארצות הברית ושלי לביטחונם של ישראל ואזרחי ישראל לעולם לא תתערער," ומוסיף "אמונתנו בשלום תיוותר לעד בבסיס מחויבות זו". אכן, בשורה טובה לעם ישראל. אבל אם הנשיא מחויב כל כך לביטחונה של ישראל ואם אמונתו בשלום היא הבסיס לאותה מחויבות, מדוע הוא מפקיר את מלאכת עשיית השלום? הרי על פי עדותו שלו, האמונה בשלום היא הבסיס למחויבותו לביטחונם של אזרחי ישראל? הנשיא האמריקאי מציין עוד במאמר כי "סירוב לפשרה ולשיתוף פעולה לא יחזק במאומה את ביטחונם של הישראלים או הפלסטינים". האם לנוכח ההידרדרות הביטחונית בימים האחרונים, משני עברי הקו הירוק, נותר ספק שהמלים "פשרה" ו"שיתוף פעולה" יצאו לחופשה ממושכת מהלקסיקון הישראלי-הפלסטיני?
