דילוג לתוכן העיקרי

הקבינט המדיני-ביטחוני הפך לקרקס פוליטי של הימין

דרישת הימין לנקום את רצח שלושת הנערים מעמידה את נתניהו במבחן: האם להיכנע להתלהמות ולגרוף הון פוליטי כמו כמה משריו, או להיות מנהיג ולהרגיע את השטח?
Palestinian farmer Basem Bani Jaber gestures to members of the media in front of Hebrew graffiti which Palestinians said was sprayed by Jewish settlers after burning his property in the West Bank village of Aqraba, near Nablus July 2, 2014. During so-called "Price Tag" incidents, mosques and Palestinian property are torched or damaged - a reference by ultranationalist Jews to making the government "pay" for any curbs on Jewish settlement on Palestinian land. The graffiti reads, "price tag" (top) and "Jewish

בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, שלושה ימים לאחר פיגוע ההתאבדות בדולפינריום שבו נרצחו 21 צעירים [1 ביוני 2001], הגיע ראש הממשלה אריאל שרון לבקר את הפצועים הרבים ששכבו בבית החולים איכילוב בתל אביב, חלקם עוד נלחמו אז על חייהם. "אנו עומדים במערכה מאוד קשה. אני רוצה לומר לכם שגם איפוק הוא מרכיב של כוח", אמר שרון, ודבריו נתפסו כחולשה על ידי הימין הפוליטי שבראשו הוא עמד באותה עת.

הפיצוץ בדולפינריום היה אחד הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה. השילוב בין הנערים הצעירים שעמדו בכניסה למועדון ריקודים בליל שישי, סמוך לחוף ימה של תל אביב בערב קיצי, לבין מותם האלים והבלתי נסבל וההלוויות הקשות שבאו לאחר מכן, גרר באופן טבעי תגובה ציבורית קשה. בימין הפוליטי קראו לתגובה הולמת. למחרת הפיגוע באו מאות צעירים זועמים אל מסגד חסן בק הסמוך, והחלו ליידות אבנים. תגרות פרצו בין מוסלמים ליהודים והמשטרה נאלצה להתערב.

שרון עמד אז בראש הליכוד. הציבור, מותש מפיגועי ההתאבדות התכופים שגבו מאות קורבנות, דרש נקם. אבל גם לאחר אותו מעשה טרור נורא בתל אביב, ראש הממשלה החליט להמשיך במדיניות ההבלגה. רק כעבור כמעט שנה שבה לא חדל לרגע טרור המתאבדים, יומיים לאחר הפיגוע המחריד במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר [27 במארס 2002] שבו נרצחו 30 אזרחים ישראלים שישבו סביב שולחן החג, יצא שרון למבצע "חומת מגן".

המבצע, שהתמקד בחיסול תשתיות הטרור בגדה, נחשב להצלחה צבאית ולציון דרך באינתיפאדה השנייה. אחריו פחתו באופן ניכר פיגועי ההתאבדות. דעת הקהל הבינלאומית גיבתה ברובה את המהלך הצבאי הישראלי.

קשה שלא להידרש להשוואה בין המנהיגות המאופקת שהפגין אז שרון, שהקרינה גם על רוב שרי ממשלתו, לבין הקולות המתלהמים ולעתים אף ההזויים היוצאים מישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני מאז מציאת גופות שלושת הנערים. במקום להרגיע ולמתן, הקולות האלה רק מלבים את הסערה הציבורית.

כך הציע שר הכלכלה נפתלי בנט, חבר הקבינט, לצאת למבצע נרחב בעזה ובגדה, לספח את הגדה ולהחיל עונש מוות מחבלים. זאת, כשברקע עמדה דרישתו של שר החוץ אביגדור ליברמן ''לשקול ברצינות את האפשרות לכבוש את כל הרצועה ולעשות שם ניקוי רציני".

בנט, נסער מכך ש"חטפו שלושה ילדים והוציאו אותם להורג מטווח אפס", לא נרגע גם כשהרמטכ"ל ושר הביטחון הסבירו לו שמה שהוא מציע יכול להוביל למלחמה. "בסוף ממילא נגיע למלחמה בעזה. עדיף שאנחנו נהיה אלה שיוזמים אותה", אמר.

אין להתפלא שבאווירה המתלהמת הזאת בישיבת הקבינט, התעוררנו ביום רביעי לבוקר של עימותים אלימים, ולחשד לחטיפה ורצח של נער ערבי ממזרח ירושלים. קולותיהם המתונים של השרים ציפי לבני, יאיר לפיד ויצחק אהרונוביץ' נבלעו בקריאות הקרב הבלתי פרופורציוניות של בנט וחבורת הימין.

מה שבנט מנסה להשיג ברור כשמש. הוא זיהה רגע קשה בציבור הישראלי בכלל ובימין בפרט, ורוכב על גלי הנקמנות בכל הכוח כדי לעשות רווח פוליטי מידי. קרוב לוודאי שיו"ר הבית היהודי יודע שהצעותיו לא יתקבלו, אבל בדרישותיו הקיצוניות הוא מבקש לזכות באהדת הקהל הימני, להיות "הגבר" של הקבינט, הרבה יותר מראש הממשלה ומשר הביטחון, המשחקים באותו מגרש פוליטי של הימין. בנט פועל כאילו אין מדינה לנהל, אין דעת קהל עולמית, אין אינטרסים מדיניים ואין מגבלות כוח צבאיות – רק קריאות מתלהמות, מסוכנות וילדותיות לנקמה גורפת ולא ממוקדת. אחריו המבול.

ברגעים כאלה עולה ביתר שאת השאלה היכן נמצא ראש הממשלה. נתניהו מסתייג מיציאה למבצע רחב בעזה - עמדה התואמת את נטייתו לאיפוק צבאי. אולם לצד זה, הוא אינו עושה את הדבר הנכון מבחינה מנהיגותית: להעמיד את בנט במקומו. יש לכך כמובן הסבר פוליטי. נתניהו עדיין נשען על קולות הימין, ולכן אינו רוצה להיתפס כחלש או כהססן. למרות שהרצח, מזוויע ככל שיהיה, לא משנה דבר ברמה האסטרטגית, הוא מיהר לכנס בדחיפות ישיבות קבינט ארוכות. קשה להימנע מהתחושה כי ישיבות החירום האלה נועדו רק להמחיש כי ראש הממשלה מתייחס למצב בדחיפות ובחומרה, ולהקל עליו קצת מהלחץ הציבורי והפוליטי. ברגע המבחן שבו היה על נתניהו לעצור את ההתלהמות, הוא נכנע לה.

עד כמה האלמנט הפוליטי נוכח בחדר הקבינט, תעיד גם הצעתו של שר הביטחון משה יעלון לחזק את ההתיישבות הישראלית בהתנחלויות בתגובה לרצח. מצד אחד יעלון גילה אחריות כשהבהיר בקבינט שפעולה צבאית נרחבת בעזה תביא להישגים מוגבלים ("אתה מתעקש לבעוט בקיר. ותגלה שהרגל שלך יחפה וכואבת", העמיד את בנט על מקומו). מצד שני, כמעט באותה נשימה הוא קרא לגל בנייה בהתנחלויות – קריאה שמשמעותה המדינית היא הרסנית, ומשמעותה הפוליטית ברורה להכעיס. יעלון, רמטכ"ל מבצע חומת מגן, שואף להחליף ביום מן הימים את נתניהו כיו"ר הליכוד ומנהיג הימין. הוא אינו יכול להרשות לעצמו להישאר מאחורי בנט בניסיון למצוא חן בעיניי הבוחרים.

לבנט יש יתרון מול נתניהו ויעלון בדעת הקהל הימנית: הוא יכול להתלהם, ואפילו להציע לכבוש את כל מדינות ערב, מבלי שהוא נושא באחריות לדבר. במרוץ ההתלהמות הזה ראש הממשלה ושר הביטחון סובלים מנחיתות, כי לאמירותיהם יש השלכות מעשיות ישירות על המציאות. באווירה הזאת מתנהל הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת ישראל – אחד מהפורומים הבכירים ביותר בתהליך קבלת ההחלטות במדינה.

על נתניהו להבין כי כששר בכיר קורא להחיל עונש מוות על מחבלים, יש לכך השלכות מידיות על האווירה הציבורית - שבשוליה ההולכים ומתרחבים נשמעות דרישות ל"מוות לערבים". זה בדיוק הרגע לעצור ולמנוע את ההסלמה בשטח, שעל פי כל הסימנים מתקרב לנקודת רתיחה. זה הזמן שבו על נתניהו להיות המבוגר האחראי, כדי לא למצוא את עצמו באירוע צבאי שעשוי לצאת משליטה.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles