לאן ישראל והפלסטינים ממשיכים מכאן?

בלילה שאחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים הישראלים שנחטפו ונרצחו על ידי חמאס סמוך לחברון, תקף חיל האוויר הישראלי 34 מטרות המזוהות עם חמאס בעזה. הרבה אבק היתמר לשמיים, הרבה רעש נשמע מסביב, אבל כשהאבק שקע התברר שמדובר, בעיקר, במה שמכונה בז'רגון המקצועי הצבאי "תקיפות נדל"ן". חיל האוויר תקף בורות שיגור, עמדות ריקות, מחסני תחמושת, אולמות ייצור רקטות.

המהומה רק הגבירה את התסכול הישראלי על "ארגז הכלים" המוגבל כל כך שעומד בפני המנהיגות במוצאי פיגוע כזה. אם בנימין נתניהו היה עכשיו ראש האופוזיציה, ולא ראש הממשלה, הוא היה מחריד שמיים וארץ בזעקות שבר וחרחורי מדנים, דורש מיד לפלוש לעזה, לחסל את חמאס, להפיל את שלטונו, לנקות את קיני הטרור ולהביא שלום לישראל.

מאיפה אני יודע את זה? כי ערב מבצע "עופרת יצוקה", בסוף 2008, נתניהו היה ראש האופוזיציה, אהוד אולמרט היה ראש הממשלה, חמאס ירה מטחי רקטות כבדים מעזה לעבר יישובי דרום ישראל ונתניהו התייצב סמוך לאשקלון, פניו דרומה, לעבר עזה, והצהיר שכשהוא יעלה לשלטון הוא לא ימצמץ ולא יהסס, הוא ייכנס לעזה, יפיל את חמאס ויסיים את הסיפור הזה.

ובכן, כמה חודשים אחר כך, נתניהו הפך לראש הממשלה. הימין הישראלי מתגעגע עכשיו לאולמרט, שלפחות ניסה להיכנס לעזה ולעשות שם משהו. נתניהו? גם את זה לא העז.

שלושת התלמידים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח נלכדו על ידי שניים מפעילי הזרוע הצבאית של חמאס בחברון בלילה שבין יום חמישי לשישי, לפני קצת פחות משלושה שבועות [12 ביוני]. אחד מהם עוד הספיק להתקשר למוקד המשטרה וללחוש "חטפו אותנו". אנשי המוקד לא העניקו לשיחה הזו את הקדימות המתאימה ולא זיהו את האירוע (שלשום הדיח מפכ"ל המשטרה הישראלי שני קציני משטרה בכירים בעקבות מסקנות ועדה שבדקה את המחדל). בכך זכו החוטפים, מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, לשמונה שעות פעילות חופשית לגמרי.

הבעיה מבחינתם הייתה, שהם לא ידעו את זה. לו ידעו שהמשטרה לא באמת קיבלה את שיחת הטלפון, יכול להיות שהיו פועלים אחרת. מכיוון שהם הניחו שהשב"כ, המשטרה וצה"ל מפעילים נגדם מיד נוהל של מצוד אחר חוטפים ומניעים מולם את כל העוצמה הישראלית, הם פעלו במהירות ובבהלה. ההערכה היא כי הם רצחו את שלושת הנערים במקום, קברו אותם באחד הוואדיות הסמוכים, שרפו את הרכב הישראלי הגנוב בו בוצע הרצח ונעלמו.

השב"כ הצליח להגיע לזהותם, לעצור כמה מהסייענים שלהם, לאתר את מסלול הרכב המשוער, להגיע למסקנה שהיה מעורב רכב נוסף ולהגיע למסקנה שהנערים קבורים איפשהו בוואדי המתפתל מתחת לכפר הפלסטיני בית כחיל, במבואות הצפוניים של חברון.

החיפושים נמשכו קרוב לשלושה שבועות. אלפי חיילים סרקו את הוואדי הלוך וחזור, מרימים כל אבן, מייבשים כל בור מים, סורקים כל טרסה. ביום שני אחר הצהריים אותר הקבר המאולתר. בבת אחת הפך האירוע מחטיפה, שיכולה להפוך לפיגוע מיקוח, כולל דרישה לשחרור סיטונאי והמוני של אסירים פלסטינים, לרצח פשוט, קמאי, מהסוג האכזרי ביותר. רצח של שלושה נערים חפים מפשע, לא חמושים, שכל פשעם היה שתפסו טרמפ ביום חמישי בלילה כדי להגיע הביתה.

בישראל התפוצץ הר של רגשות, בעוד בשטחים הפלסטינים ירדו כולם למקלטים המאולתרים. ככה זה כאן, אצלנו, במזרח התיכון. בכל רגע יכול לקרות משהו שמשבש את כל מה שהשתבש קודם.

הקבינט המדיני-ביטחוני של נתניהו התכנס עוד באותו ערב. כל מה שהיה צפוי לקרות בו, אכן קרה. שני השרים הימניים ביותר בקבינט, יו"ר "הבית היהודי" נפתלי בנט ואיש הליכוד גלעד ארדן, דרשו בקולי קולות לצאת לפעולה צבאית נרחבת נגד חמאס, להיכנס לעזה, לגבות מחיר כבד. הם הניחו בפני אנשי הדרג המקצועי-ביטחוני סדרה של הצעות כוחניות לפעולה.

שרי השמאל-מרכז, ציפי לבני ויאיר לפיד, התנגדו. גם השר יצחק אהרונוביץ', איש "ישראל ביתנו" של ליברמן, הפגין מתינות.

כולם ציפו למוצא פיו של שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, שלא עשה לעצמו שם של איש שמאל, אבל יעלון עשה מה שכל שר ביטחון ישראלי לדורותיו (חוץ מאריאל שרון ב-82') נוהג לעשות: הרגיע. יעלון יודע מצוין את המציאות בה ישראל פועלת כרגע ומבין היטב שאין לישראל "בנק מטרות" מעודכן נגד חמאס ביהודה ושומרון, ואילו פגיעה מהותית בחמאס עזה יכולה לגרום להתלקחות רבתי באזור ולמטחים של עשרות ואולי מאות רקטות קטלניות על תל אביב.

לכל זה אפשר להוסיף את המצב המדיני המורכב. יומיים אחרי היעלמותם של הנערים כבר הודיעה ישראל שבידה ראיות חותכות לכך שמאחורי הפיגוע עומדים אנשי תשתית חמאס בחברון. מנהיגות חמאס בעזה ובחו"ל, איסמעיל הנייה וחאלד משעל, הכחישו. מצד שני, הם לא התנערו. אם זה אנחנו, הם אמרו בשיחות פנימיות, אז מצוין. אבל אנחנו לא באמת חושבים שזה אנחנו.

אנשי חמאס ניסו לאחוז את המקל בשני קצותיו. ללכת עם, להרגיש בלי. מצד אחד, כשהורגים יהודים הם מבסוטים, זו הרי תכלית קיומו של הארגון הזה. מצד שני, עיתוי הפעולה, ברגע הרגיש ביותר של כינון ממשלת הפיוס בין חמאס לפת"ח, כשחמאס עזה מבודד, מוכה ונטול תקווה ופטרון, יכול להיות הרסני.

נתניהו, מצדו, ניסה למנף את האירוע ככל יכולתו על מנת להפעיל על אבו מאזן לחץ כבד לפירוק הפיוס. המניע של נתניהו לא ברור לגמרי. הוא הרי נכנס למשא ומתן המדיני עם הפלסטינים לפני כשנה כמי שכפאו שד. הפיוס בין חמאס לפת"ח מעניק לו גושפנקא בינלאומית ונותן לו תירוץ נפלא להקפאת המגעים המדיניים עד הודעה חדשה. אם הפיוס אכן יבוטל, תתחדש הקריאה הבינלאומית לחדש את המשא ומתן ויתחדשו הלחצים. ובכל זאת, ביבי פועל במלוא המרץ.

גם מצבו של אבו מאזן מסובך. פוליטית, הוא מעולם לא היה חזק כל כך בגדה. ציבורית, הוא במגננה ובמצב רגיש ביותר. דבריו הברורים והתקיפים בסעודיה, גינוי החטיפה והקריאה להשבתם של שלושת הנערים הישראלים הביתה, בריאים ושלמים, הפכו אותו לסוג של מטרת דמות מבחינת חמאס.

להגנתו אומר אבו מאזן, ובצדק, שהטרור לא הביא את הפלסטינים לשום מקום, וכי דבריו מנעו פעולה ישראלית נרחבת הרבה יותר בגדה המערבית. האמירה הזו מגובה בעובדות. מיד לאחר חטיפת השלושה, היו בממשלה קריאות לשלח את צה"ל לשטחים ולפגוע גם ברשות עצמה. נתניהו עצמו בחן את האופציות הללו ברצינות. בעוד ההתלבטות נמשכת, אמר אבו מאזן את דברו והיה ברור שכשהוא מתייצב במלוא העוצמה ומגנה את הטרור, יהיה קשה "להפליל" אותו ולשייך אותו ואת הרשות הפלסטינית לצד המבצע.

השאלה המהותית ביותר שנשאלת היא, איך ייצאו הצדדים מהאירוע הזה. האם מדובר בעוד אירוע נקודתי טקטי, שיישכח בעוד כמה ימים או שבועות וכולנו נחזור לעסקים כרגיל ולמעקב אחרי מעללי דאע"ש בעיראק ומאבקו של הגנרל סיסי במצרים? או שמא מדובר באירוע מכונן שישנה את המציאות הנוכחית, ישים קץ לפיוס בין פת"ח לחמאס ואולי יפתח בפני הצדדים אופציות חדשות? במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, רק כשזה יקרה, נדע.