ישראל רוצה לעצור את הרקטות – לא להפיל את חמאס

ישראל מופצצת, כמעט כולה, כבר קרוב לשבוע. חמאס, יחד עם אירגוני טרור נוספים, משגר מאות רקטות ביום. תל אביב מופצצת. איזור המרכז, איזור השרון, ירושלים והישובים סביבה. כל המקומות שנחשבו בטוחים עד לפני שנה-שנתיים, נמצאים בטווח האש של ארגון, שהגנטיקה שלו מכילה ציווי דתי-אלוהי ומחוייבות טוטאלית להשמדת המדינה הציונית. חמאס אוגר את הנשק הזה, מייצר אותו בייצור עצמי, מבריח אותו, בעיקר מאיראן ומסוריה, דרך מנהרות, דרך הים, דרך סודן, בכל דרך אפשרית. בישראל עוקבים אחרי המידע הזה לאורך שנים, אבל מבליגים. ישראל מכורה לשקט. ישראל מוכנה להשלים עם מה שאף מדינה בעולם לא הייתה משלימה אף פעם: ירי קבוע, טפטוף שגרתי, מינורי, של רקטות ופצצות מרגמה על ישובי הדרום ועל הפריפריה המכונה "עוטף עזה". כל עוד זה נשאר שם. עכשיו, זה כבר לא שם, אלא כמעט לאורך כל המדינה. חמאס מנסה בימים האחרונים לפגוע בחיפה הצפונית, ומצליח לדגדג אותה מעט. הלקח ברור: מי שלא מסוגל להגן על שדרות, לא יהיה מסוגל להגן, כעבור זמן קצר, על תל-אביב.

מאז פרוץ העימות הנוכחי, לפני קצת פחות משבוע, חיפש חמאס הישג תודעתי מבצעי. הישג כזה יאפשר לו לקפל את הזנב בשקט ולחזור למחילה. המאמץ הופנה בכמה כיוונים: פיגוע מיקוח גדול, באמצעות מנהרה עצומה שנחפרה שנים, אבל זוהתה על ידי המודיעין של צה"ל והתפוצצה על יושביה. המנהרה אמורה הייתה לסייע להחדיר מחבלים אל העורף הישראלי, לפשוט על ישוב או על בסיס צבאי, לקטול כמה שיותר אנשים, לנסות לחטוף אחרים, ולהיעלם. העניין הזה סוכל. למחרת, בוצעו שתי מתקפות על קיבוץ זיקים, הממוקם כמה מאות מטרים מצפון לרצועת עזה. חוליה של חמישה לוחמי קומנדו ימי של חמאס הסתערה על הקיבוץ, השוכן לחוף הים, לאחר שאנשיה שחו את דרכם אל החוף. חיל הים הישראלי, בשיתוף כלי טיס בלתי מאויישים ולוחמי חי"ר, קטל את החמישה. למחרת בוצע ניסיון נוסף, כזה בדיוק, וגם הוא סוכל.

במקביל, נמשך הירי בכל עוצמתו. חמאס ניסה מאוד לפגוע בדימונה, העיר שלידה עומד, כבר כמה עשורים, המוסד שמסמל יותר מכל את העליונות הישראלית האזורית: הכור הגרעיני. כל הרקטות ששוגרו לעבר דימונה יורטו על ידי "כיפת ברזל", המערכת ליירוט רקטות שפותחה על ידי ישראל, בשיתוף ארה"ב. חמאס ניסה לשבור טאבו ולירות על ירושלים. גם כאן, הכל יורט. גולת הכותרת של ההישגים עליהם חלם חמאס הייתה פגיעה ישירה בשדה התעופה בן גוריון, שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה מתל-אביב. רקטות רבות שוגרו לכיוונו, אך החטיאו ויורטו מעל שמי גוש דן. חמאס הודה בפה מלא, ביום שישי בבוקר [11 ביולי], כי ניסה וינסה לפגוע בנתב"ג. בחמאס יודעים שפגיעה בשדה התעופה תהפוך לכותרת ראשית בתקשורת העולמית ותמיט על ישראל מכה קשה בכל הקשור לכלכלה, תיירות ותנועה חופשית. בשלב הזה, ידה של מערכת "כיפת ברזל" על העליונה. האפשרות לפגיעה בנתב"ג משחקת תפקיד ראשי בשיקולי הקבינט הישראלי האם להורות על פעולה קרקעית בעזה, להפסקת ירי הרקטות, או להמשיך ולהבליג. חמאס גם יורה על תל-אביב כבר ארבעה ימים רצופים, אבל כל הרקטות מיורטות מעל שמי העיר הישראלית האופנתית, השאננה, הליברלית.

בכל הזמן הזה, חוטף חמאס מכות קשות מחיל האוויר הישראלי. למעלה מ-1100 גיחות הפצצה בוצעו עד עכשיו. כמאה פלסטינים נהרגו. עשרות בתים של פעילי טרור, ששימשו כמפקדות ומחסני אמל"ח, נהרסו מהאוויר. מאות טונות של חומר נפץ הוטלו על מטרות בעיר. צה"ל פועל בתוך תחום החוק הבינלאומי. כל גיחה, כל מטרה, מאושרות מראש על ידי צוות של הפרקליטות הצבאית, שהתמחה בכל רזי הדין הבינלאומי. זו הסיבה שבישראל מדברים, בימים האחרונים, על מחדל מודיעיני.

בניגוד לאירועים דומים בעבר, הפעם לא מצליחה ישראל לפגוע באופן ממשי במצבורי הרקטות לטווח ארוך שחמאס צבר. מלחמת לבנון השניה נפתחה במכה אווירית קטלנית ומדוייקת על כל מצבור הרקטות לטווח ארוך של חיזבאללה, שהוסתרו בבתים פרטיים בכל רחבי דרום לבנון. באותו לילה ראשון, הושמדו רובם, תוך פגיעות מינימליות בנפש. מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 נפתח במהלך דומה. הפעם, המבצע לא נפתח ביוזמה ישראלית, אלא להיפך: ישראל נגררה לתוכו לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים בחברון וההסלמה שבאה בעקבותיו, כולל ירי מתגבר של רקטות מהרצועה. מטבע הדברים, לא הוכן מהלך פתיחה דומה. אבל יש הבדל נוסף: הפעם, אומרים גורמי מודיעין בכירים בצה"ל, חמאס הטמין את הרקטות שלו במקומות בהם יהיה קשה מאוד לפגוע בהן מהאוויר. הרקטות נמצאות במסגדים, בבתי מגורים רבי קומות, בריכוזי אוכלוסיה צפופים במיוחד. חמאס יודע שפגיעה ברקטות במיקום הזה עלולה לגרום לאבידות רבות של אזרחים. חמאס מחפש את התמונה הזו. חמאס מתפלל לתמונה הזו. הוא מורה לאזרחי עזה לא לפנות בתים, כפי שמורה ישראל לפני שהיא פוגעת והורסת אותם. חמאס זקוק לתמונה כזו, של אזרחים שנקברים בחיים בביתם, כדי להעיר את דעת הקהל העולמית, כדי להפוך את הקערה על פיה, כדי לזכות בלגיטימציה מחודשת ולשקם את מעמדו בדעת הקהל הערבית.

חמאס, אומרים בצה"ל, קצת מתקשה במשימות הללו. ראשית, קצה נפשו של העולם בתמונות זוועה. האירועים בסוריה ובעירק קצת הקהו את החושים. כשנטבחים מאות אלפים, כשנשחטים נשים וילדים, אז עוד תמונה של בית הרוס בעזה לא תעלה ולא תוריד. ועוד משהו: הקהיליה הבינלאומית איבדה בשנה האחרונה את התמימות. הג'יהאדיסטים שיוצאים מבריטניה, מצרפת, מבלגיה, מגרמניה, להלחם בשורות דאע"ש בסוריה, וחוזרים אחר-כך הביתה, עזרו לאירופים להבין את איומי האיסלם הקיצוני. את חוסר התוחלת של הנסיון להידבר עם הכוחות הללו. את המפלצתיות. חמאס ניסה להפיץ בימים הראשונים לעימות תמונות זוועה מסוריה, כאילו צולמו בימים האחרונים בעזה. במרחבי הרשת לא כולם קנו את זה. לישראל יש היום כלים, וטוקבקיסטים, שיכולים להשיב מלחמה שערה. שיכולים להביא את העובדות האמיתיות.

הקבינט הישראלי ישב ביום חמישי בערב שבע שעות. על הפרק היה הנושא שכולם מדברים עליו: האם ישראל תבין שאין לה ברירה, ותכניס את צה"ל לפעולה קרקעית בעזה. פעולה שעלולה לגבות מחיר כבד לא רק מהפלסטינים, אלא גם מהישראלים. אנו לא רשאים לפרט מתוך ישיבות הקבינט בעיתות מלחמה. מה שברור זה, שהדעות חלוקות. כשהיה ראש האופוזיציה, הטיף נתניהו ללא לאות להכנס לעזה ולמוטט את שלטון חמאס. עכשיו, כשהוא ראש הממשלה, הוא מבין שהחיים מורכבים יותר. הוא יודע שהוא עלול להתגעגע לחמאס, בדיוק כמו שכולנו מתגעגעים עכשיו לסדאם חוסיין, למועמר קדאפי, ואחרי שמכירים את דאע"ש, אז אולי גם לאוסאמה בן-לאדן. ישראל כבר חיסלה וסיכלה רבים מאוד מהמנהיגים הצבאיים והמדיניים של חמאס, ובכל פעם קם מנהיג קיצוני יותר לרשת אותם. למרבה הפרדוקס, ישראל היום לא שואפת למוטט את חמאס. היא יודעת שהואקום שייווצר בעזה ימגנט לתוכו אירגון קיצוני יותר. ולכן, אמר לי השבוע גורם מדיני בכיר, ישראל חובטת ביד אחת בחמאס, ומסייעת לו ביד השניה. ישראל ממשיכה לספק לעזה חשמל, מים, מוצרים חיוניים, מזון, כסף מזומן, תרופות. זהו מצב מטורף לחלוטין בו ישות מדינתית אחת יורה על שכנתה מאות רקטות, על בסיס יומי, אבל ממשיכה למצוץ מפטמותיה של אותה שכנה את כל הדרוש לה למחייתה. זה מצב, אומרים בצה"ל, שאפשרי רק כאן, אצלנו.

העימות הישראלי-פלסטיני נמשך כבר למעלה ממאה שנה, אבל בתצורה הנוכחית שלו הוא החל ב-1947, כשהאו"ם אישר בהצבעה וברוב גדול את הצעת החלוקה של השטח בין הירדן לים התיכון בין היהודים לערבים. באותם ימים היו כאן 600 אלף יהודים, כמעט חסרי מגן, עם מעט מאוד נשק ותחמושת. לעומתם, היו כאן כ-1300000 ערבים, מזויינים ומצויידים. מאחורי ישראל עמדו ששת המיליונים שזה עתה נטבחו בשואה. מאחורי הערבים עמדו כל מדינות ערב, כולל צבאות סדירים. היהודים אמרו "כן" להצעת החלוקה. הערבים אמרו "לא" ולמחרת הכרזת העצמאות של ישראל, פלשו אליה חמש מדינות ערב, בנוסף לכנופיות המקומיות שנלחמו ביהודים מזה זמן.

ישראל הצעירה ניצחה, כנגד כל הסיכויים, במלחמת העצמאות. מה קרה מאז? למרות שהיו כבר שבע מלחמות, ישראל התפתחה בקצב מואץ. היא היום אחת הכלכלות המפותחות ביותר בעולם. התוצר הלאומי הגולמי מתקרב למספרים אירופים. רמת החיים בשמיים. הרפואה מודרנית, נחשבת לאיכותית ומבוקשת בכל העולם. ההייטק פורץ דרכים חדשות ונחשב למנוע צמיחה אדיר ומוביל, בכל קנה מידה. החקלאות מתקדמת, עם פיתוחים ייחודיים. בישראל נמצא מכון ויצמן, אחד ממוסדות המדע המכובדים בתבל, וגם הטכניון, ששמו הטוב הולך לפניו בכל אקדמיה בעולם. תוחלת החיים בישראל מהגבוהות בעולם. תמותת התינוקות נמוכה במיוחד. תל-אביב הפכה לאחת הערים האופנתיות, לוהטות, מודרניות ומפותחות, חביבה במיוחד על תיירים בני הקהילה הגאה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהצליחה לפתח מערכת שמיירטת רקטות במעופן הקצר. היא משגרת לוויינים לחלל ומובילה בפיתוח כלי טיס בלתי מאויישים.

מן העבר השני, בעזה למשל, שולטת השנאה. הפלסטינים השקיעו את עשרות השנים שחלפו מאז בטיפוח מסכנות. בליבוי שנאה והסתה. בנסיון, חוזר ונשנה, לפגוע בישראל, להרוס אותה במלחמות, או בטרור, או בתעמולה. בעוד אני כותב את הדברים האלה, ממשיכים הדיווחים לזרום בסלולרי. מאז הבוקר, נורו על ישראל עשרות רקטות. שריפה גדולה בתחנת דלק. בית בדרום נפגע פגיעה ישירה, המשפחה ניצלה כי שהתה בחדר המוגן. ארבע רקטות יורטו מעל תל-אביב. אזעקות והתראות בכל רחבי הארץ. הציבור הישראלי מקבל את זה בשקט יחסי. אנשים רגילים. מתייחסים לחיים הללו בחצי חיוך. הם יודעים שלא מדובר כאן בקרב בין עמים, או בין צבאות. יש לנו כאן קרב בין תרבויות. בין אומה שמקדשת את החיים, לבין ציבור שחלקים ממנו מקדשים את המוות. כשאנחנו מנצחים, וזה קורה לא מעט מאז 1948, הם חוזרים הביתה ומתכננים את המתקפה הבאה. אם הם ינצחו, חלילה, פעם אחת, הם פשוט ישחטו אותנו. זוהי התורה כולה, על רגל אחת, וזוהי הסיבה שמאלצת אותנו להמשיך לנצח.