הגיע הזמן לשקול את הסרת הסגר על עזה

מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס והאיש המבוקש ביותר על ידי ישראל מאז אמצע שנות ה-90, פרסם השבוע (27 ביולי) קלטת שמע שבה התנה את הפסקת האש בהסרת הסגר על רצועת עזה. כל העימותים הצבאיים בין ישראל לחמאס התנהלו סביב הסוגיה הזאת. חמאס רוצה יותר מכל להביא להסרת הסגר, שמקשה עליו לשלוט ברצועה ולספק את צרכי האוכלוסייה, ומנגד ישראל מסרבת בעקשנות לחזור בה מההחלטה שקיבל ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ב-15 ביוני 2007.

ההחלטה של אולמרט התקבלה יום אחרי ההפיכה הצבאית של חמאס ברצועה. ראש הממשלה היה בעיצומו של מאבק הישרדות פוליטי לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, שבדקה את כשלי מלחמת לבנון השנייה ב-2006. למחרת הוא היה אמור לצאת לארצות הברית לפגישה עם מזכ"ל האו"ם באן קי מון ונשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. לפני יציאתו למסע הורה אולמרט למערכת הביטחון לסגור את כל המעברים לעזה. כדי להימנע מביקורת אמריקאית על "עונש קולקטיבי", הוא הורה להמשיך לספק סיוע הומניטרי.

אפשר להניח שההחלטה המהירה התקבלה בעיקר כדי לבחון את משמעות הפיכתו של חמאס לריבון ברצועה, וללמוד את השלכותיה. שר התשתיות אז, בנימין בן אליעזר, התראיין בגלי צה"ל יומיים אחרי ההפיכה ואמר: "צריך להפסיק את כל הסיוע והעזרה לרצועה. אני עוצר הכל עד שאני מבין מה הולך שם. צריך פשוט להעמיק את הבידול בין עזה ליהודה ושומרון, לסגור אותם טוטאלית. הפתח היחיד שצריך להשאיר זה לכיוון רפיח".

ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו שבאה אחריה מעולם לא קיימו דיון רציני ומעמיק עם מערכת הביטחון והמינהל האזרחי על ההחלטה הזאת, שהפכה מפעולה אד-הוק למדיניות אסטרטגית. הנחת העבודה הישראלית הייתה שלחץ כלכלי על רצועת עזה יגרום לתסיסה בקרב תושביה, ויחייב את חמאס לוותר על השלטון כי לא יצליח לדאוג לכלכלתם. היא זכתה לעידוד מאנשי אבו מאזן ברמאללה, שסולקו מעזה באכזריות ובבושת פנים.  

בספרי "להכיר את חמאס" חשפתי כי יום לאחר הטלת הסגר על הרצועה, הארגון שיגר לישראל מסרים באמצעות נציגים רשמיים וסוחרים מעזה, שלפיהם פתיחת המעברים תיענה בהפסקת כל הפיגועים נגד ישראל. ד"ר ראזי חאמד, שהיה הדובר של ממשלת חמאס ושל ראש הממשלה איסמעיל הנייה, אישר את הדברים בראיון שקיימתי עמו ב-10 ביולי 2007, כחודש לאחר ההפיכה. "אין לנו שום בעיה שיהיה קשר ושיתוף פעולה (ישראלי-פלסטיני) כצעד הומניטרי לפתיחת המעברים", אמר לי חאמד, "אנחנו מציעים הקמת ועדה משותפת... אנחנו מעוניינים לפתוח את כל המעברים... לא מדברים על קשרים חשאיים, אלא באופן גלוי, על השולחן".

עם הזמן התקבעה ההחלטה של אולמרט, וישראל הקשיחה את המעבר של סחורות לרצועה. נאסרה הכנסתם לעזה של ביגוד, נעליים, תיקים ומחברות לתלמידים בבית הספר. כך גם עלי כוסברה, שמישהו במינהל האזרחי החליט שהם בגדר מותרות ויש לחסוך את טעמם מתושבי עזה שהעזו לבחור בחמאס. במשרדי המינהל אף הכינו מסמך לספירת קלוריות, כדי שניתן יהיה לשלוט על הסגר מבלי להביא לרעב ולאסון הומניטרי.

האגף הפוליטי של חמאס נכשל בהסרת הסגר, שרק הלך והחריף - מה שחיזק מאוד את הזרוע הצבאית של הארגון. הזרוע הצבאית, אז בראשותו של אחמד ג'עברי והיום בהנהגתו של מוחמד דף, נטלה על עצמה לפתוח את עזה לעולם בדרכה שלה: שיגור רקטות לעבר ישראל, הסלמה צבאית, ודרישה לפתיחת מעברים והקלת הסגר כתנאי להפסקת אש. אולם כעת כבר ניתן לקבוע שגם המדיניות הזאת נכשלה, תוך שהיא ממיטה אסון על רצועת עזה, וגורמת לתושביה לשלם מחיר כבד מאוד. בעוד הסגר מוטט את עזה כלכלית, שלושה עימותים הצבאיים בזה אחר זה הביאו להרס אדיר, אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים.

ישראל, מצדה, טעתה לחשוב שהסגר יביא להפלת חמאס. המדיניות שלה עודדה את הארגון להתחמש ולהתחזק, ולהוכיח לפלסטינים כי הוא עומד בלחץ. התהליך הזה הוא אחד הגורמים שהובילו את חמאס לפרויקט המנהרות האדיר ולהצטיידות במאגר של אלפי רקטות. יחד עם זאת, רבים בישראל טוענים כי היות וחמאס הוא ארגון טרור, הקלת המצור הייתה מביאה לאותה תוצאה.

על אף הטעויות שנעשו בישראל, האחריות לטרגדיה של עזה מוטלת על הנהגתה המדינית והצבאית של חמאס. המחשבה שהארגון יוכל לקיים שגרת חיים סבירה ברצועת עזה אחרי ההפיכה האלימה שביצע, הייתה לא יותר מאשליה. כבר לפני מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 היה ברור להנהגת חמאס שהתעקשותה להוכיח כי היא מסוגלת לשלוט בעזה ויהי מה, תביא אסון על האוכלוסייה. תאוות השלטון גרמה לה להקריב את חייהם של פלסטינים רבים. במשך שנים חמאס דחה את כל ניסיונות הפיוס עם פתח. מנהיגי התנועה לא היו מוכנים לוותר על מנעמי השלטון, והפנו את כל משאביה של הרצועה לצורך בניית כוח צבאי רב. במקום שחמאס ישרת את עזה, עזה שירתה את חמאס.

עכשיו, יותר משלושה שבועות בתוך מבצע צוק איתן, נשאלת השאלה מי הראשון שיגמיש את עמדותיו. ישראל כנראה כבר לא תמוטט את שלטון חמאס. אף אחד ממנהיגי התנועה לא נפגע בלחימה, לא מהדרג הצבאי ולא מהדרג המדיני, וברור כי הארגון ימשיך לשלוט בעזה. זה הזמן אם כך, לבחון את פתיחת המעברים בהדרגה, ובמסגרת של משא ומתן. רק כך תפחת המוטיבציה של חמאס להשקיע בהתעצמות צבאית.