דילוג לתוכן העיקרי

אין מנוס ממבצע צבאי בעזה

למרות החשש מהסתבכות בסגנון דרום לבנון או אפילו וייטנאם, ישראל תצטרך לנקות את עזה מטרור כי אין מדינה ריבונית בעולם שתסכים לחיות תחת איום רקטות. בינתיים ההבלגה של נתניהו מציירת אותו כראש ממשלה הססן ופחדן.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (L) arrives for the weekly cabinet meeting in his office in Jerusalem July 6, 2014. REUTERS/Gali Tibbon/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS) - RTR3XBCD

ביום שלישי בבוקר [8 ביולי] נפתחה "ועידת השלום", שארגן עיתון הארץ ביוזמתו של הקולגה שלנו מאל-מוניטור, עקיבא אלדר. לכבוד האירוע פרסם העיתון טור מיוחד, פרי עטו של נשיא ארה"ב ברק אובמה. "השלום הוא נחוץ, צודק ואפשרי", כתב אובמה. "ביטחון אמיתי אפשרי רק במסגרת פיתרון מקיף שיושג במשא ומתן", הוא קובע. אובמה שיגר לוועידה של הארץ את יועצו לענייני המזרח התיכון, פיל גורדון.

כמה שעות קודם, ביום שני בערב, פרסם הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל טור בהארץ בו הוא קובע כי "יוזמת השלום הערבית עדיין מהווה מסגרת לשלום", וקורא לעם בישראל ולמנהיגיו להיענות לה על מנת להפוך את האזור כולו לגן פורח של שיתוף פעולה ואחווה במקום מלחמות ושנאה.

אל-פייסל היה ראש המודיעין הסעודי, שגריר הממלכה במדינות אירופיות ושגרירה בארה"ב, התפקיד היוקרתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת בסעודיה. הוא נחשב לציר המחבר בין הסעודים לישראלים, ומקיים עם עמיתים ישראלים קשרים חשאיים לאורך שנים ארוכות.

הטור של אל-פייסל היה יכול להיכתב, באותה מידה, גם על ידי שמעון פרס. אם האזור היה מכיל רק אנשים כמוהו וכמו פרס, היה כאן שלום כבר מזמן.

זו הייתה מתקפת שלום מתוכננת היטב, שהייתה יכולה לייצר סוג של התרוממות רוח ולהעניק דחיפה מוראלית למה שנותר ממחנות השלום בישראל ובצד הפלסטיני, אבל המציאות המזרח תיכונית שיבשה את הכל, כרגיל. במלון בתל אביב נועדו נציגים מכל העולם ודיברו על שלום, בעוד כמה קילומטרים משם, באשדוד, באשקלון, ברחובות, ובמקומות רבים נוספים, התכוננו למלחמה, שגיששה באותם רגעים ממש את דרכה לעברנו.

בלילה שבין ראשון לשני נהרגו שבעה אנשי הזרוע הצבאית של חמאס בתוך מנהרת תופת שאמורה היתה לאפשר להם להגיח בצד הישראלי של הגבול, לבצע פיגוע הרג המוני, לנסות לחטוף חיילים או אזרחים ולשוב לבסיסם בעזה. המודיעין הישראלי "עלה" על המנהרה הזו מבעוד מועד. הכוח הפלסטיני שעמד לצאת לאותה פעולה, התפוצץ בתוך המנהרה. במקביל, נהרגו שני פעילים נוספים של חמאס במהלך תקיפות של חיל האוויר.

הפעילות הישראלית, שהייתה מוגבלת מאוד ומידתית, באה בעקבות המשך ההתדרדרות בחזית עזה, כשהפעם חמאס הוא המוביל את הירי, מגביר את שיגור הרקטות לעבר ערי ישראל מדי שעה, חורץ לשון אל מול ההצעות הישראליות לחזור להבנות "עמוד ענן" ולהצהרות ש"שקט ייענה בשקט". חמאס, כפי שנכתב כאן בסוף השבוע האחרון, הפריך את כל ההנחות והחליט ללכת על כל הקופה, לכבות את השריפה באמצעות פיצוץ גדול, לחלץ את עצמו קדימה בדם, אש ותמרות עשן.

הקבינט הישראלי ישב ביום שני ארבע שעות ושמע הערכות מצב. בנימין נתניהו נמצא בתוך מלכוד 22 קלאסי. אם הוא ימשיך להבליג, הוא ימשיך לחטוף. חמאס ימשיך להתעצם, טווח הרקטות יחצה את תל אביב בואכה הרצליה, נתניה וחדרה. עוד מעט כל ישראל תהיה בטווח הרקטות שלו, בת ערובה למשובותיהם של אנשי הזרוע הצבאית, עז א-דין אל-קסאם, היכולים לשבש את חייהם של מיליוני אזרחים בנקיפת אצבע.

לעומת זאת, אם נתניהו יחליט לפעול, הוא יהפוך את שני חודשי הקיץ, החופשה האהובה על הישראלים וילדיהם, לסיוט מיוזע ומדמם. תל אביב תופצץ ברקטות, הכלכלה תספוג מכה כבדה, התיירות תיעלם, המוראל הלאומי יצלול, תחושת הביטחון תיעלם. פירוש הדבר גם סיכון ממשי לשלטון נתניהו, כמובן. אם יש משהו שנתניהו חושש ממנו עוד יותר מסכנה לביטחון המדינה הוא סיכון לשלטונו.

המלכוד הישראלי כולל מרכיבים נוספים: העובדה שראש ממשלה מהשמאל יכול, בקלות יחסית, לצאת למלחמה, בעוד ראש ממשלה מהימין יכול, בקלות יחסית, לעשות שלום.

המערכת כולה מזכירה מערכת בנקאית. שם המשחק הוא אשראי בינלאומי. לאהוד אולמרט היה אשראי בינלאומי בלתי מוגבל, בזכות הצעות השלום הנדיבות שלו ובזכות הגנת תום הלב שזכה לה, לאור העובדה שהעולם כולו השתכנע שמדובר במנהיג שואף שלום. אגב, זה היה נכון. זו הסיבה שכשאולמרט אסר מלחמה על לבנון, ואחר כך על עזה, הקהיליה הבינלאומית לא הקשתה עליו. זו הסיבה שכשנתניהו מדבר על מלחמה, הקהיליה הבינלאומית סוגרת עליו מיד ולא תאפשר לו פעילות חופשית לאורך זמן.

בדיונים מול מערכת הביטחון, שמע נתניהו הערכה לפיה לצה"ל ייקח זמן מה להחזיר את המצב לקדמותו, קרי לחזור ל"הבנות עמוד ענן" שגובשו אחרי המבצע האחרון של ממשלת נתניהו בעזה [נובמבר 2012]. לנתניהו אין פרק זמן כזה. לא מהקהיליה הבינלאומית וגם לא מהציבור שלו.

מצד אחד, הימין מזנב בו. נפתלי בנט מתגולל עליו בכל הזדמנות כמי שלא מסוגל לעמוד מאחורי דבריו ולהפסיק את הטרור מעזה. אביגדור ליברמן פירק ביום שני בבוקר את האיחוד עם הליכוד של נתניהו, וגם הוא דורש לצאת למבצע בסגנון "חומת מגן" בעזה.

ביבי מאבד במהירות את הבסיס הימני שלו ומצטייר כראש ממשלה הססן ופחדן. מזכירים לו, שוב ושוב, מה אמר כראש אופוזיציה, בשעה שהחמאס ירה רקטות על יישובי ישראל. מה הבטיח ("אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס"), מה הצהיר ("ממשלת קדימה עצרה את צה"ל לפני השלמת המלאכה. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי אשקלון, לתושבי אשדוד, ותושבי שדרות ובאר שבע"). הופעותיו הללו נמצאות ביוטיוב, חינם לכל דורש, ויש לא מעט דורשים בזמן האחרון. בדיעבד, הן נראות כמו הופעות סטנד-אפ של לואי סי.קיי ולא כמו הצהרות מנהיגותיות.

כשמערכת הביטחון יושבת מול הדרג המדיני בישראל, מתבררת הסוגיה במלוא מורכבותה. נניח שאפשר להיכנס לעזה, לנקות אותה מטרור (כפי שעשתה ישראל בערי הגדה המערבית ב"חומת מגן" בשנת 2002), ולצאת בחזרה. אז מה? מי יבוא אחרי חמאס? הניסיון מוכיח, שיהיה רע יותר. מי שחיסל את אחמד יאסין, קיבל את אחמד ג'עברי. מי שחיסל את ג'עברי, קיבל עכשיו את הסלפים, את ועדות ההתנגדות ואת אנסאר בית אל-מקדס בסיני.

לכן, לפני שיוצאים למבצע מהסוג הזה, צריך לוודא שהמציאות שתצטייר אחריו, בטווח הבינוני והארוך, תהיה משופרת. אגב, בגדה המערבית זה הצליח. מבצע "חומת מגן" ניקה את הטרור וחיזק את הרשות הפלסטינית, שנלחמת בטרור מאז ועד היום (אם כי ממשיכה לשמן ולממן את מכונת ההסתה הפלסטינית). כניסה ישראלית לעזה יכולה להפוך למלכודת בסגנון דרום לבנון (שם הייתה ישראל תקועה כמעט 20 שנה), או אפילו וייטנאם. מצד שני, בסופו של דבר, לא יהיה מנוס.

אין מדינה ריבונית בעולם שתהיה מוכנה לחיות תחת איום טרור זמין ומיידי כזה, לאורך זמן. ישראל תצטרך לנקות את עזה במוקדם או במאוחר, עם נתניהו או בלעדיו. כפי שזה נראה עכשיו, זה יהיה, כנראה, בלעדיו.

 

More from Ben Caspit

Recommended Articles