דילוג לתוכן העיקרי

חיפשו עבודות ומצאו מלחמה

הפועלים התאילנדים ממשיכים לעבוד בשדות הדרום בלי מיגון, הקהילה הפיליפינית מזדהה עם ישראל, והפליטים מאפריקה לא חוששים. כך מתמודדים הזרים עם ירי הרקטות מרצועת עזה.
A Thai labourer works in a watermelon field near the southern Israeli town of Sderot March 3, 2011. REUTERS/Baz Ratner (ISRAEL - Tags: AGRICULTURE) - RTR2JEIS

ארגון ''קו לעובד'' מעריך שכעשרת אלפים פועלים תאילנדים עובדים היום בישראל, רובם באזור הדרום בשדות חקלאיים - מקומות שבמהדורות החדשות בישראל נוהגים בימים אלה לכנות "שטחים פתוחים". כשצרכן החדשות הממוצע שומע שרקטה מרצועת עזה נחתה בשטח פתוח, ולא בשטח בנוי, הוא חש הקלה. אלא שבעבור אותם עובדים, השדות האלה הם החזית לכל דבר ועניין, לרוב בלי אמצעי מיגון או כיפת ברזל. ואכן למרבה הצער, היום בשעות הצהרים (23 ביולי), נהרג עובד זר מנפילת פצצת מרגמה בחממות ביישוב מועצת חוף אשקלון.

בשבועות האחרונים פרסמו כמה מהתאילנדים בחשבונות הפייסבוק שלהם, וגם בעמוד הפייסבוק של ארגון "קו לעובד", תמונות ממה שעובר עליהם מאז החל העימות בדרום. הם מצלמים את עצמם לצד עמודי ברזל מחוררים, בתוך חממות שנהרסו מפגיעת רקטה, וגם מתעדים את עצמם מסתתרים מתחת לעצים - בהיעדר כל מיגון אמיתי. על פי מה שאומרים בקו לעובד, על אף שהבאת פועלים תאילנדים לענף החקלאות בישראל מוסדר היום בהסכם בילטרלי בין שתי המדינות, אף גוף אינו נוטל אחריות על שלומם של העובדים.

בארגון העבירו בשבוע שעבר מכתב אל משרד הביטחון, שבו ציינו כי "עם ההסלמה בשבוע האחרון הגיעו למשרד ידיעות בדבר מספר בודד של חקלאים אשר רכשו לעובדיהם ממ"דים ניידים שהוצבו בקרבת מגוריהם ואזורי עבודתם", ודרשו לדעת כיצד משרד הביטחון מבקש לטפל בסוגיה. כרגע, הם מסבירים, החקלאים אינם יודעים אם המדינה תפצה אותם על הפגיעה בהכנסותיהם בשל הלחימה, ולכן הם שולחים מדי יום את הפועלים לעבודה גם במקומות שטרם הוצבו בהם אמצעי מיגון מספקים.

נועה שאואר, רכזת תחום חקלאות בקו לעובד, אומרת כי הקו החם של הארגון קורס מפניות. "עובדים רבים מתקשרים אלינו בימים האחרונים, בעיקר על זה שמוציאים אותם לעבוד באזור עוטף עזה, שער הנגב, מועצה אזורית אשכול ורמת הנגב. מכריחים אותם לעבוד בשטחים פתוחים שבהם נופלות רקטות, בלי שיש להם שום סיכוי בזמן אזעקה להגיע למקלט. הם לא מוגנים", היא אומרת, "כמה טענות מרכזיות עולות בשיחות האלה. חלק אומרים ש'מכריחים אותי ללכת לעבוד, ואני לא רוצה - דברו עם המעסיק'. אחרים מספרים ש'נופלים פה טילים, אני רוצה לחזור הביתה, מה לעשות?' אחרים מבקשים השמה במקום אחר, אולם הלשכות הפרטיות (הגופים הפרטיים שקיבלו מהמדינה רישיון לבצע את ההשמה של העובדים התאילנדים) מתנערות מהטיפול בהם".

סובאן וואנשאלי, פועל תאילנדי שעובד במושב נתיב העשרה כבר יותר משבעה חודשים, אומר לאל-מוניטור שהפועלים "מפחדים, מיואשים מהמצב, מהמעביד ומישראל". הוא עובד חדש יחסית, כך שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל במציאות הבטחונית הקשה בישראל, אבל לדבריו גם עובדים ותיקים יותר, שזו כבר הפעם השנייה שלהם לחוות זאת - לא התרגלו וגם הם מפחדים. "אי אפשר להתרגל לזה", הוא אומר, "והפעם זה גם יותר מפחיד מקודם". הוא מתאר סדר יום שכולל עבודה מ6:30 עד 18:30 (עם הפסקה של חצי שעה באמצע), שבו הם עובדים ובורחים מהרקטות באופן תדיר.

בישראל יש כמה אוכלוסיות שנתפסות כ"זרים", והיחס שלהן למצב הביטחוני מגוון. הפועלים התאילנדים באים לישראל במסגרת הסכם לתקופת זמן קצובה, בשל הקושי למצוא עבודה בארצם. הם מוצבים בדרום, רובם ככולם, לעתים קרובות בלי סיוע להתמודד עם המצב הביטחוני. והם מבוהלים וחשים נטושים.

אוכלוסייה אחרת היא מבקשי המקלט והפליטים מסודן ומאריתריאה. דווקא אלה, אומרים בגופים המסייעים להם, אינם מגלים בהלה נוכח המצב. הזוועות שעברו במולדתם, כנראה, הפכו אותם חסינים למדי למראות המלחמה וקולותיה. בדרום תל אביב, שם מרוכזת אוכלוסייה זו, לא מרגישים הבדל בהתנהגות כעת לנוכח המלחמה שישראל נמצאת בה. "התחושה הכללית בקרב הפליטים היא שאין יותר מדי התרגשות, גם בגלל שהם באמת ראו דברים מזעזעים יותר בארץ מולדתם וגם בגלל שאפקטיבית, לא קרה ברוב המקומות שהם מרוכזים בהם שום דבר ממשי - יש אזעקות ופיצוצים, ולעתים פגיעה ברכוש, אבל אין פגיעות בנפש", אומרת סיגל רוזן, רכזת מדיניות ציבורית במוקד לפליטים ומהגרים.

הפליטים שמסתובבים ברחובות כבשגרה ממעטים לדבר עם התקשורת, אבל מהמעט שהם מוכנים לומר, נראה שלמרות הפחד מהרקטות, הם עדיין חשים בטוחים יותר בישראל מאשר בארצם שלהם. בתוך אוכלוסייה זו, מספרת רוזן, "יש אלפי מבקשי מקלט הכלואים במתקנים שבדרום, בחולות ובסהרונים, שבעצם אינם ממוגנים". לטענתה, "בחולות היו מיגוניות שעד לאחרונה היו נעולות, ובסהרונים אין כלום וההנחיה היא שבעת אזעקה יש להיכנס לחדרים, שבעצם רעועים למדי".

פליטים הכלואים במתקנים האלה מתקשרים לרוזן מדי יום, ומספרים לה שהם שומעים הפגזות כל הזמן. "הם בעצם לא יודעים כלל מי מפגיז, ורוב הסיכויים שאלה דווקא הפגזות של צה"ל בעזה, שהסיכוי שיפגעו בהם אפסי. היו מי שטענו באוזניי שהיה פגז שנפל ממש ליד המתקן - אולם לא מצאתי לכך סימוכין בתקשורת". לדברי רוזן, הכלואים "מוטרדים יותר מהעובדה שהם כלואים שם לתקופה בלתי מוגבלת מאשר מהמצב הביטחוני".

אחת הטענות של שאואר מקו לעובד היא שישראל מצפה מהפועלים התאילנדים להזדהות עם המדינה ולהתגייס למאמץ הלאומי: "יש תחושה שאנחנו צריכים להיות מאוחדים ומצפים שגם העובדים הזרים יירתמו למלחמה הלאומית הזו. שהם יבואו ויקריבו את החיים שלהם על מזבח המשימה בעזה כאילו הם חיילים".

 היום, בעקבות מותו של העובד הזר בדרום, חזר הארגון וקרא לדאוג להגנת העובדים: ''הכתובת הייתה על הקיר... אנו קוראים לפעולה מיידית למיגון העובדים "בשטחים פתוחים". כמו כן, אנו קוראים למדינת ישראל להכיר בעובד ההרוג כנפגע פעולות איבה ולפצות את משפחתו בדומה לפיצוי הניתן למשפחות הרוגים ישראלים.''

בדומה למה ששאואר אומרת, סובאן וואנשלי מעיד שהתאילנדים אכן מתקשים להזדהות עם ישראל. "ישראל עושה דבר לא נכון עם הכיבוש", אומר וואנשאלי, "אבל אכפת לנו משני הצדדים. עם זאת, אנחנו לא לגמרי מבינים את הבעיה המקומית". עם המשפחה שלו הוא דיבר לאחרונה ולדבריו, "הם רוצים אותנו בבית, אבל אנחנו לא רוצים עדיין לחזור כי יש לנו חובות להחזיר ואין לנו כסף. אנחנו רוצים לעבור מהמקום הזה, לעבוד במקום בטוח, בלי טילים על הראש שלנו".

בניגוד לתאילנדים, מסבירה רותם אילן, פעילה למען ילדי המהגרים, בקרב הקהילה מהפיליפינים בישראל - המצב שונה לחלוטין. "זו אוכלוסייה שחלק מהנרטיב שלה, חלק מהמאבק שלה לקבל מעמד בישראל, היה שהם כאן שנים רבות ושהם חלק מהמדינה, שהם ישראלים מסוג שונה", היא אומרת, "אז לצד תחושת הפחד האמיתית שאני שומעת עליה, יש גם מנגנונים שדוחפים אותם להזדהות עמוקה עם ישראל".

התחושה הזו מקבלת ביטוי בשיחה עם לוז, פיליפינית שגרה בשכונת שפירא בדרום תל אביב, אמא לשלושה ילדים שאחד מהם עומד לפני שחרור מצה"ל ושני התגייס ביום שלישי האחרון (22 ביולי). "אנחנו חלק מישראל ואנחנו מזדהים עם ישראל", היא אומרת, "אנחנו כאן כל כך הרבה שנים והגישה שלנו היא קודם כל בעד ישראל". היא מספרת שעיריית תל אביב, באמצעות ארגון מסיל"ה (מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה), העבירה לקהילה הנחיות מדויקות של פיקוד העורף, בשפתם, שמסבירות בדיוק כיצד לנהוג בעת אזעקה.

בארגוני הסיוע, אגב, מספרים שבניגוד למערכות קודמות, פיקוד העורף והעירייה פעלו רבות כדי לתת מענה למגוון אוכלוסיות הזרים: עלונים עם הנחיות בשפות שונות חולקו - כולל תיגרינית וערבית - כדי שיידעו כיצד לפעול, גם בגנים פיראטיים של בני הקהילות הזרות הפועלים בתל אביב.

"אי אפשר להגיד שהם לא מעורבים ושהם לא מפחדים", אומרת אילן, "לחלקם יש ילדים בצבא, לחלקם יש ילדים שחיים פה עם האזעקות והפיצוצים - זה לא דבר שאפשר פשוט להתעלם ממנו ולהמשיך בחיים שלך. אנחנו מרגישים היום שהם מפחדים מאוד מצד אחד, ומצד שני יש להם הרבה רצון להיות חלק מזה". היא מזכירה את התפילה שארגנו נשות הקהילה הפיליפינית בתחנה המרכזית בשבת שעברה, תחת הכותרת "למען השלום ולהגנת האנשים בישראל", שבה הונפו דגלי הפיליפינים לצד דגלי ישראל.

לוז מספרת שעיקר החשש שלה הוא מפגיעה בחיילי צה"ל, וזה מובן בהתחשב בעובדה שבנייה משרתים בצבא, והעיר שבה היא חיה כנראה אינה באמת מקום מסוכן. "אזעקות זה רק קצת מפחיד, אנחנו אמנם לא יודעים היכן זה ייפול, אם זה יתפוצץ ברחוב או על הבית, אבל אנחנו עושים את המיטב - הולכים למקלט או לחדר המדרגות. אני מפחדת במיוחד על החיילים. אני לא רוצה שמשהו יקרה לילדיי או לחיילים אחרים. אני רק רוצה שילדיי יהיו בסדר".

לוז מביעה הזדהות פוליטית גדולה עם ישראל. "הפלסטינים מטורפים", היא אומרת, "הם לא רוצים להפסיק את האש. אנחנו יודעים שהישראלים, הממשלה הישראלית, רוצה שלום. אבל הפלסטינים לא רוצים, אז מה אנחנו יכולים לעשות? הצבא חייב להילחם. החיילים מקריבים את עצמם, וכל ההורים מפחדים. אנחנו רואים את זה בטלוויזיה, את ההורים שבוכים על המשפחה שלהם".

More from Yuval Avivi

Recommended Articles