מי יפרק ראשון את הממשלה?

''יש תקציב בפתח, יש לא מעט עבודה וצריך להתמודד עם מצב בטחוני מאוד סבוך...אין שום סיבה בעולם לפרוש עכשיו מממשלה מתפקדת שצריכה להתמודד עם אתגרים מאוד מורכבים''. ספק רב אם האמירה הברורה הזאת של שר האוצר יאיר לפיד, בראיון לגלי צה"ל ביום שני בבוקר [30 ביוני], מרגיעה את ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשבועות האחרונים הוא מכין את עצמו לתרחיש קיצון בו הקואליציה מתפרקת בעקבות משבר שתחולל אחת השותפות הקואליציוניות: "יש עתיד" של לפיד או "הבית היהודי", מפלגתו של שר הכלכלה נפתלי בנט.

נתניהו חושד שלפיד, שיוזם לאחרונה יותר ויותר נקודות חיכוך, מכין למעשה את הקרקע לפרישה מפוארת סביב דיוני התקציב. בחזית מימין נתניהו עוקב בדאגה אחר ההתארגנות הפוליטית הפנימית של בנט, שנועדה לבצר את מעמדו באמצעות שינויים בחוקת המפלגה. נתניהו מכיר את האספירציות של יו"ר מטהו לשעבר להחליפו כמנהיג הימין.

במקרה הזה אין להאשים את נתניהו בפרנויה הידועה: בנט אכן מעריך שאחרי הבחירות הבאות, בקונסטלציה מסוימת, הוא יכול להיות ראש הממשלה. אנשים ששוחחו עמו לאחרונה יודעים לומר כי יו"ר הבית היהודי הציג תרחיש של בחירות בתוך שנה.

לכן, אף אחד בליכוד אינו מופתע מניסיונות ההתקרבות של נתניהו לחרדים, ואף אחד גם לא יופתע אם ראש הממשלה בעצמו יעשה את מה שעשה כבר פעמיים בעבר, ויקדים את הפריימריז לראשות הליכוד כדי להיות מוכן לגרוע מכל מבחינתו: איבוד שליטה על הקואליציה והתפרקותה המוקדמת בעוד הוא אינו מוכן לקרב הזה.

אף שלנתניהו אין כרגע אויב מאורגן בתוך הליכוד, הוא מעוניין למנוע מצב בו שר הפנים גדעון סער, שסימן לעצמו את ראשות הליכוד וראשות הממשלה, מתייצב מולו. לנתניהו ברור שככל שעובר הזמן, הסיכויים לכך גוברים.

פעמיים בעבר, בשנת 2007 בהיותו ראש האופוזיציה ובתחילת 2012, יזם נתניהו את הקדמת הפריימריז לראשות הליכוד עוד לפני שנקבע מועד לבחירות כלליות, ובכך הבטיח לעצמו שקט פנימי. זכורה מאז אמירתו הכעוסה של סילבן שלום [יולי 2007], שנתפש לא מוכן, על שנתניהו הפך את הליכוד למפלגת הבעת' הסורית. שלום, שהתכוון להתמודד מול נתניהו, נאלץ בזמנו לגנוז את תוכניתו. 

לדברי שר בליכוד, "זה נראה כמו כרוניקה ידועה מראש, שביבי מודיע בזמן הקרוב כי החליט להקדים את הפריימריז לראשות המפלגה. הוא יסביר את זה בצורך למנוע מלחמות פנימיות בתוך הבית בתקופה רגישה כשמסביב יש אי ודאות פוליטית. גם אם גדעון סער או בוגי יעלון מתכוונים להתמודד מולו, וזה בכלל לא בטוח, לא יהיה להם זמן להתארגן. ככה הוא גם כולא את ליברמן בתוך הממשלה ומפתיע גם אותו. זה מהלך קלאסי של ביבי, להפתיע את האויב. יכול להיות מצב מביך בו הוא יהיה מועמד יחיד, אבל זה לא ממש מזיז לו".

אף שאנשיו של נתניהו מכחישים בימים האחרונים שראש הממשלה שוקל להקדים את הפריימריז, הבאזז הזה ממשיך להתפשט בתוך מפלגת השלטון ומתחבר לאווירה הכללית של הקדמת הבחירות המרחפת מעל המערכת הפוליטית. כוונת נתניהו להזמין אליו בכל שבוע חברי סניף אחר בליכוד, מוסיפה כמובן לאותה אווירה.

הסדק המשמעותי הראשון בתולדות חייה הקצרים של ממשלת נתניהו השלישית הוא התפרקותו של התהליך המדיני, שאפשר לכל מרכיבי הקואליציה לדור יחדיו באותו הבית. מצד אחד התהליך המדיני סיפק את סדר היום של שרת המשפטים ויו"ר "התנועה" ציפי לבני, ואת לפיד, ומצד שני העובדה שלא קרה בו הרבה לא אתגרה מדינית את בנט ובכירי הליכוד הקיצוניים מימין, ואפשרה להם להמשיך את חייהם בשלווה יחסית וליהנות ממנעמיו המפנקים של השלטון.

אבל כידוע המשא ומתן המדיני התפוצץ, בהמשך הקים אבו מאזן ממשלה עם חמאס, ומכיוונם של לבני והתנועה החלו להישמע חריקות. אף שנתניהו אינו חושש מלבני, הוא לוקח בחשבון תרחיש בו השר עמיר פרץ וח"כ עמרם מצנע, החותרים לניתוק מגע עם ממשלתו, יובילו את תהליך ההיפרדות של התנועה מהקואליציה. בתוך תרחיש זה קיים תת-תרחיש בו רק מחצית מחברי התנועה (לבני, מצנע ופרץ) פורשים מהממשלה, ושלושת הח"כים האחרים (מאיר שטרית, דוד צור ואלעזר שטרן) נשארים.

אבל כאמור כאב הראש של נתניהו אינו ציפי לבני, ועיניו נשואות לשתי החזיתות העיקריות בתוך הקואליציה: לפיד ובנט.

לפיד החליף בשבועות האחרונים אסטרטגיה. הוא מצוי בעיצומו של מהלך פוליטי שאינו בהכרח קצוב בזמן, ושאמור לשקם את מצבו בציבור עד הבחירות הבאות. זו הסיבה שהוא הגדיר בנאומו בכנס הרצליה [8 ביוני] קווים מדיניים אדומים, ומיצב את עצמו כבעל סדר יום מדיני ברור ברוח השמאל-מרכז הפוליטי. בכך הוא מטהר את עצמו מהשהייה בתוך ממשלה עם אלמנטים ימניים קיצוניים ומהשותפות עם יקיר המתנחלים בנט.

במקביל לפיד פועל לנכס לעצמו עוד ועוד מהלכים חברתיים. חוק אפס אחוז מע"מ נחשב אמנם לשנוי במחלוקת, אך גם כצעד אמיץ של פוליטיקאי ש"לבו במקום הנכון" לצד זוגות צעירים, ששירתו בצבא ושידם אינה משגת לקנות בית. ברוח הזאת, ביום ראשון הוא יצא שוב נגד שכר הבכירים במשק.

לכאורה לפיד זקוק לעוד זמן כדי להשתקם מכהונתו הקצרה במשרד האוצר. זו פגעה בו קשות מול ציבור בוחריו, שביקשו שינוי כלכלי-חברתי ברוח מחאת קיץ 2011. לכן לא יהיה מופרך לחשוד, שכל הצהרותיו של לפיד בדבר העבודה הקשה להכנת תקציב 2015 אינן אלא הסחת דעת, ושלמעשה ברור לו כי לא יוכל לבנות תקציב שיענה על מאוויי בוחריו. אז יפרוש בתואנה שבאין תהליך מדיני משמעותי הוא אינו מאמין יותר בממשלה הזאת.

כאמור גם בחזית בנט לא שקט: יו"ר הבית היהודי הפתיע את מפלגתו, כשחשף בשבוע שעבר [23 ביוני] את שינויי החוקה שהוא מתכוון להעביר בקרוב במרכז המפלגה. השינויים, כמה לא מפתיע, אמורים לבצר את מעמדו, ובין השאר לאפשר לו למנות שני נציגים מטעמו בכל עשירייה ברשימת המפלגה לכנסת.

התגובה בתוך הבית היהודי סוערת. בנט נתקל באופוזיציה פומבית וחריפה מצד חברי הכנסת יוני שטבון ומוטי יוגב, שמאשימים אותו במחטף ובשלטון יחיד. למרות זאת, סיכוייו לאשר את החוקה החדשה מצוינים. בכל זאת בנט חתום על חזרתה לחיים של מפלגת הבית היהודי בבחירות האחרונות.

רחשי הרקע מכיוונו של בנט מטרידים ובצדק את נתניהו. יכול להיות שכל ההתרחשויות האחרונות הן בסך הכל נסיבתיות, ובסופו של דבר לא יבשילו לכדי פירוק הקואליציה. מה שבטוח הוא שנתניהו אינו יכול להתעלם מהן.

הצירים החדשים שהוא פתח מול החרדים נועדו להעניק לו תוכנית גיבוי, אבל גם במצב הזה עשוי להיות תרחיש אחד בו הוא יאבד שליטה ויתגלגל לבחירות: פרישה של בנט לא בהכרח תאפשר לו להכניס את החרדים בגלל התנגדות מצד לפיד, ומנגד גם לא תסלול את הדרך בפני מפלגת העבודה.

בעבודה, היו"ר ח"כ יצחק הרצוג העביר ביום ראשון בלילה, בסוג של מחטף, שינוי חוקה המבצר את מעמדו כיו"ר המפלגה בבחירות הבאות ללא פריימריז. הרצוג מרגיש שהוא מתחזק כיו"ר האופוזיציה ובונה מנהיגות מול הציבור. לכן יעדיף להמשיך להתקדם במסלול הזה על פני שחיקה בתוך ממשלת נתניהו, מה גם שבמבנה הנוכחי של מפלגת העבודה הוא לא יצליח כל כך בקלות לגרור את המפלגה לקואליציה עם הימין. כדי שהעבודה תצטרף לממשלה נתניהו יצטרך הרבה יותר מסתם משא ומתן עם אבו מאזן - הוא יצטרך להציג הסדר מדיני ממשי, וזה סיפור אחר לגמרי. השאלה היא, אם כדי לשרוד פוליטית נתניהו יהיה מוכן להוביל להסכם מדיני היסטורי.