וטו על השלום

אנשי החמאס שחטפו את שלושת הנערים יכלו לשער מה תהיה תגובתה של ישראל. לא צריך להיות פרשן צבאי מלומד כדי להניח שצה"ל יטיל סגר על הגדה המערבית, יעצור עשרות חשודים ובאותה הזדמנות "יחסל" כמה "מבוקשים". החוטפים יכלו להניח שהחיפושים מבית לבית יגבירו את העוינות של האוכלוסייה האזרחית כלפי ישראל, והאמון הרופף בהסדר שלום יספוג עוד מהלומה.

החוטפים לא היו זקוקים לשירותיו של פרשן מדיני מדופלם כדי לצפות שראש הממשלה בנימין נתניהו יטיל את האשמה על הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן), שחתם על הסכם פיוס עם הארגון שאנשיו ביצעו את החטיפה. מובן מאליו שהצגתו של המנהיג הפלסטיני כשותף לפשע לא תשפר את מעמדו כפרטנר אמין לפיתרון שתי המדינות.

ניתן אפוא להסתכן בהנחה, שמטרתם של החוטפים הייתה לנטרל את ה"סכנה" שממשלת הפיוס החדשה תפיח רוח חיים בתהליך המדיני. ניסיון העבר מלמד כי "פיגוע איכותי", כלומר פעולת טרור שמעוררת מהומה תקשורתית רבתי, פוגע בסיכוי לפשרה ולפיוס בין הצדדים. אין מתכון בטוח יותר לסיכולו של הסדר שיאלץ את הפלסטינים להסתפק בגבולות 67' מינוס תיקוני גבול וכן לוותר על מימוש זכות השיבה.

ומה עושה נתניהו? נכון. ראש הממשלה ממלא בקפידה אחר הוראות ההפעלה של החוטפים. הוא מורה לצבא להטיל סגר על השטחים, לפשוט על העיר חברון ולעצור מכל הבא ליד. נתניהו מתנפל על אבו מאזן מעל כל במה, ומנצל את ההזדמנות להתסיס את הרוחות בישראל ולצבור נקודות בבירות העולם. איזה מדינאי אמריקאי יעז עכשיו להאשים אותו בהכשלת יוזמתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי? מיהו המנהיג האירופי שיאזור היום עוז בנפשו לגנות את מדיניות ההתנחלויות של הממשלה? איזה שמאלן ציוני יהין להצביע על קשר כלשהו בין פעולות הטרור של מתנחלים, המכונות "תג מחיר", והיד הקלה של חלק מהחיילים הישראלים, לבין חטיפתם של המתנחלים?

מאז ראשית ימיו של התהליך המדיני, שנפתח בחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993, ארגוני סירוב לא חסכו מאמץ כדי לחבל במהלכים לסיימו בהסכם שלום. קנאי דת ופעילי ימין קיצוני משני הצדדים גילו שאין כמו נשק הטרור לבלום התקדמות במשא ומתן.

החמאס פוצץ אוטובוסים והימין הישראלי, בעזרת חלק ניכר מאמצעי התקשורת, תלה את הקולר ב"פושעי אוסלו" ואף האשים את ראש הממשלה יצחק רבין בבגידה. רופא ישראלי רצח 29 מתפללים במערת המכפלה והחמאס נתן הכשר לפיגועי התאבדות. אולם, רבין סירב להעניק לטרור וטו על השלום. ראש הממשלה הודיע באומץ לב, כי הוא יילחם בטרור כאילו אין משא ומתן לשלום וימשיך במשא ומתן לשלום כאילו אין טרור. הנשיא הפלסטיני, יאסר ערפאת, ובעקבותיו אבו מאזן, דבקו אף הם באופציה המדינית, תוך שהבליגו על תנופת הבנייה בהתנחלויות והפרובוקציות של המתנחלים.               

כשעבר השלטון לידי מנהיגי הימין, בנימין נתניהו ואריאל שרון, שימש כל פיגוע  תירוץ או סיבה להשעות את המשא ומתן ולהציג את הרשות הפלסטינית כ"תומכת טרור". לאחר מאמצים רבים הצליח שמעון פרס, אז שר החוץ, לשכנע את ראש הממשלה שרון [נובמבר 2001] להוריד את הרף שהציב בפני המנהיגות הפלסטינית בכל הנוגע למאבק בטרור מ"מאה אחוזי הצלחה למאה אחוזי מאמץ". עמדתו של פרס זכתה לתמיכתם של גורמי הביטחון הישראלים. איך אפשר לצפות ממנגנוני הביטחון הפלסטינים דלי האמצעים ומוגבלי התנועה להצליח במקום שצה"ל הגדול והחזק והשב"כ עתיר המשאבים נכשלים? ועל זה נאמר "תבן אין נותנים לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו" (שמות, פרק ה' טז).

שני כללי המשחק החשובים שהציגו רבין ופרס יכולים להתקיים אך ורק כל עוד המשחק המרכזי הוא פיתרון הסכסוך. קביעת עובדות בשטח על ידי עידוד מפעל ההתנחלויות מתפרשת בציבור הפלסטיני (וגם בקרב לא מעט ישראלים) כמדיניות שנועדה להנציח את הכיבוש ולחבל בסיכוי לשלום.

בהעדר משא ומתן אמין לשלום, פעולות כמו חטיפת מתנחלים אינן נחשבות אצל הפלסטינים ל"טרור", אלא כמאבק לגיטימי נגד כובש זר. כך מאבד הכלל של רבין את תוקפו. כתוצאה ממאמציהם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים ושיתוף פעולה פורה של ראשיהם עם עמיתיהם הישראלים, חלה ירידה תלולה בהיקף הפיגועים נגד ישראלים. אך לא אלמן נתניהו; הוא תובע מהרשות הפלסטינית מאה אחוז הצלחה במאבק נגד פרסומי הסתה נגד ישראל וגם לוותר על זכותם להצטרף לארגונים בינלאומיים ולעודד חרם נגד תוצרת ההתנחלויות.

אילו נתניהו היה מבקש לקדם את פיתרון הסכסוך, הוא היה מציע לאבו מאזן לחתום על אמנה משותפת לחיסון המשא ומתן המדיני מפני מזיקים שמבקשים לכרסם בו. אילו היה ראש הממשלה מעוניין להכשיר את הלבבות של אזרחי ישראל לשלום, הוא היה משבח את אבו מאזן על תרומתו המתמשכת לביטחונם.

התנהגותו של נתניהו מלמדת שכל מעייניו נתונים לניהולו של הסכסוך. למרבה הדאגה, אפילו את מעונו הפרטי מתקשה נתניהו לנהל.