דילוג לתוכן העיקרי

בין מוסול לרמאללה: זו לא העת למדינה פלסטינית

בעת הזו, כשהמזרח התיכון רועד ומבעבע, אין אפשרות להעניק לפלסטינים ריבונות מלאה. האם הם יוכל להתמודד לבדם עם כנופיות אל קאעידה שמפוררות את עיראק וסוריה?
Palestinian and foreign activists remove debris from a structure in an old village known as Ein Hajla, in the Jordan Valley near the West Bank city of Jericho January 31, 2014. Some 100 activists took part in a campaign to try to resettle the village and to protest Israel's occupation of the West Bank including the Jordan Valley. REUTERS/Ammar Awad (WEST BANK - Tags: POLITICS CIVIL UNREST) - RTX182J1

 

בשעה שמחבלים חטפו שלושה נערים ישראלים שעשו דרכם הביתה באזור חברון וגורלם אינו נודע, עברה אום מאזן [13 ביוני], אשתו של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ניתוח בבית חולים בתל אביב. בשעה שהציבור הישראלי אכול דאגה וחנוק יגון, הוא כמעט ואיננו שומע את הצהרותיו של המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס, הקורא לחוטפים לשחרר את הנערים החטופים. במקום זאת הוא רואה את קמפיין הרשת שבו פלסטינים מן היישוב מצטלמים, כשהם מניפים שלוש אצבעות - כל אצבע מסמלת נער חטוף.

אם להודות על האמת, הקמפיין אינו מפתיע. בכלל, זוהי סוג של התקדמות מאז תמונת הידיים הקודמת שפיארה את ההיסטוריה הצבאית הפלסטינית - אשר נחרטה עמוקות על לוח ליבם של הישראלים. בתמונה ההיא, מ-12 באוקטובר 2000, עזיז צאלחה מניף ידיים מגואלות בדם מחלון בניין המשטרה ברמאללה, אחרי שהשתתף בלינץ' בשני ישראלים. עם השנאה היוקדת בלבבם, הפלסטינים שהשתתפו בקמפיין יאלצו להתמודד בעתיד. לא מוניתי לפסיכולוג שלהם. אינני מתווכח על זכותם לריבונות לאומית, אלא מזמין אותם להתפנות לרגע מהטינה הברורה ולהפנות מבט מזרחה וצפונה. משום שיש קשר הדוק בין מצבם הטוב יחסי של הפלסטינים לבין השליטה הביטחונית הישראלית.

800 ג'יאהדיסטים ממוסול, עיר בת שני מיליון אזרחים, הצליחו להביס ללא קרב 30 אלף חיילים ו-25 אלף שוטרים [10 ביוני]. 15 מיליארד דולר השקיעו האמריקאים בצבא העיראקי, 15 מיליארד דולר יותר מדי. כוחות הביטחון שמומנו ואומנו על ידי ארה"ב לא נלחמו. הם השאירו נעליים במנוסתם.  המראה הנפוץ היה של שוטרים וחיילים פושטים מדים ובורחים, נוטשים מאחוריהם את כלי הנשק. האימה היא אחת הסיבות לקריסתם המדהימה של כוחות הביטחון העיראקיים השבוע, ואפשר להבין למה.

כשלוחמי ארגון המדינה האיסלאמית, "דאעש", כבשו את הערים מוסול ותיכרית השבוע, גורלם של האויבים שנתפסו היה מר ממר. בשעה שבתל אביב פסע מעדנות מצעד הגאווה של הקהילה הלהט"בית, מצעד שנהרו אליו אלפי תיירים מרחבי העולם, במוסול היה מי שהוריד את הגיהינום לארץ. הסרטים והתמונות של ירי חסר אבחנה באלפי שבויים הזכירו לרבים את תמונות מעשי האיינזצגרופן, יחידות המוות הגרמניות שרצחו בירייה את יהודי ברית המועצות במבצע ברברוסה. אלא שבמקרה מוסול, אין אלו גרמנים הרוצחים יהודים בשם תיאוריית גזע מופרעת, אלא מוסלמים הרוצחים מוסלמים אחרים בשם קנאות דתית.

החדשות הללו ודאי מגיעות גם לרשות הפלסטינית, וכך נוצר הקשר חדש לאירועים האחרונים.

אין מחלוקת על הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים ולריבונות לאומית. אולם מה קורה כשערכים מתנגשים? מה קורה כשהדרישה להקמת מדינה עצמאית מתנגשת בשאיפה הבסיסית לחיות, או כפי שניסח אותה שופנהאואר, "הרצון לחיים"? כל עוד הצבא הישראלי עומד על הגבול המזרחי ושולט בבקעת הירדן, הוא אינו שומר אך ורק על חיי ילדיי, צה"ל שומר גם על חיי הפלסטינים. דומני, שהרעיון של ממשל אובמה לנסיגה ישראלית מבקעת הירדן בעבור ביטחונות מארה"ב, טבע כמו שטבעה ההשקעה העצומה בצבא העיראקי.

בעת הזו, כאשר המזרח התיכון רועד ומבעבע, אין אפשרות להעניק לפלסטינים ריבונות מלאה, דהיינו, אחריות ביטחונית על גורלם. אולם בעיקר, זו תהיה התאבדות מצד ישראל, אך גם מצד הרשות הפלסטינית, אם יפתחו השערים למיליוני פליטים פלסטינים שיוכלו לחזור למדינתם הטריה. ניתן לדמיין שכניסתם של מיליוני פליטים לשטח עלולה לפתוח פתח  לתיירות המוות של אל קאעידה ונציגי החליפות המופרעת של דאעש.

לפיכך, כשהשאיפה הלאומית הפלסטינית מתנגשת ברצון הבסיסי שלי ושל ילדיי לחיות; כשריבונות פלסטינית מלאה, לפחות במוחם של ישראלים רבים המהרהרים באפשרות של התסריט הגרוע ביותר, משמעותה בפועל היא שרוצחים של דאעש ואל קאעידה לא רק יגיעו לגבולותינו, אלא  אף יחיו בינינו – במצב כזה אני מעדיף לבחור בברירה המוסרית: למנוע ריבונות מלאה ולאפשר, לעת עתה, מסגרת אוטונומית לפלסטינים במעטפת ביטחונית ישראלית. כן, זה לא מושלם מבחינה מוסרית, ואפשר להניח שהדבר יביא להחרפת החרם על ישראל ולגינויים רבים בשלל שפות. אבל בין זה לבין האפשרות שפסיכופט  יאכל את הלב המדמם שלי, כפי שראינו באחד מסרטוני הזוועה מסוריה, אני בוחר בחרם.

היכולת של הפלסטינים להתמודד עם כנופיות אל דעאש היא מזערית. צבא עיראקי מצויד ומסודר נטש בבריחה, האם הפלסטינים יוכלו לעמוד בפני חלחול הג'יהאד? האם הם מבקשים לעצמם שלטון שלעומתו חמאס הוא חבורת היפים מסן פרנסיסקו? אני מניח שהבשורה על פי חליפות הדעאש ודאי שלא תשמח נשים פלסטיניות. אני מניח שסצנת חיי הלילה ברמאללה תיפגע נוכח אותו שלטון דכאני. גם כך שלטון חמאס בעזה, שלטון הלכה דתי, אינו אהוד במיוחד על הפלסטינים.

לא בכדי סקרים מצביעים על כך שמרבית ערביי ישראל דוחים בשאט נפש כל רעיון של חילופי שטחים, ומסרבים להיות חלק ממדינת הלאום הפלסטיני. למה? כי מצבם בישראל, על כל הקשיים האובייקטיביים, על האפליה ועל הניכור ההדדי, טובים מאות מונים מחיי בני עמם מעבר לגבולות. הכאוס לא שולט בהם. ולמה יש לקוות בעתיד? היום שבו מצעד גאווה של הומואים פלסטינים יצעד בבטחה ברחובות רמאללה, יהיה גם היום בו תשכון לבטח המדינה הפלסטינית העצמאית. 

More from Erel Segal

Recommended Articles