האחריות של מנהיגי חמאס

מהראיון של ח'אלד משעל לרשת אל-ג'זירה [23 ביוני] ניתן להסיק שלוש מסקנות. הראשונה, שחמאס אכן ביצעה את חטיפת שלושת תלמידי הישיבה; השנייה, שהנהגת התנועה הופתעה מעצם החטיפה; ומסקנה שלישית, מביכה, היא ההודאה של משעל עצמו, שאין לו ולמנהיגי התנועה האחרים שליטה על הזרוע הצבאית של חמאס.

"חמאס מורכבת מזרוע מדינית ומזרוע צבאית", הסביר משעל, ועל כן הוא אינו יכול לתת הוראות לדרג הצבאי. "הם יודעים היטב את מדיניות חמאס ומחויבים לגישה הפוליטית של התנועה", הוסיף.

כל מנהיג תנועה, מפלגה או ישות פוליטית כזו או אחרת היה נבוך מהעובדה שפקודיו הצבאיים אינם סרים למרותו, אך משעל שב ומנסה למתוח קו מפריד בין זרועות חמאס השונות כאילו אין מדובר בארגון שהוא עומד בראשו. במשך שנים ניסו מנהיגיה הפוליטיים של חמאס להציג את עצמם כלפי חוץ כמי שאין להם נגיעה או אחריות לתכנון פיגועים נגד ישראל, כדי שלא יהוו יעד לחיסול.

באופן מפתיע, אפילו בישראל, עד אמצע האינתיפאדה השנייה, ההפרדה הזאת בין הזרוע הצבאית למדינית הייתה מקובלת. ישראל נלחמה באנשי הזרוע הצבאית - ראשי עז א-דין אל-קסאם היו מבוקשים ויעדים לחיסול; ואילו אנשי הזרוע המדינית היו מחוץ לטווח הלחימה והפגיעה.

כל זאת כאמור עד האינתיפאדה השנייה. איברהים מקאדמה, מי שהוגדר "האסטרטג" של חמאס, היה הראשון מבין מנהיגיה הפוליטיים של התנועה שחוסל על ידי צה"ל [מרס 2003]. חיסולו מחק את קו ההפרדה המלאכותי שמנהיגי התנועה ניסו לשרטט בינם לבין מתכנני ומבצעי הפיגועים בישראל. אחריו כבר חוסלו מנהיגים בכירים בתנועה כמו איסמעיל אבו שנב, השייח' אחמד יאסין, עבד אל עזיז רנטיסי ואחרים.

מאז הוקמה ממשלת חמאס והזרוע המדינית של הארגון הייתה לזרוע מובילה, נמתח שוב אותו קו מפריד. האחריות על מיליון וחצי תושבי הרצועה הייתה בידי חמאס, וכל פגיעה במנהיגיה הפוליטיים עלולה הייתה לגרום לבלגן גדול. החשש מ"פאודה", כפי שמכנים הפלסטינים מצב של כאוס אפשרי בעזה, שימש מגננה למנהיגי התנועה מפני ישראל. צה"ל פגע בחמושי הזרוע הצבאית ואף בראש הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי, אך מנהיגיה הפוליטיים של התנועה נשארו מחוץ לטווח האש.  

ישראל, אחרי חטיפת שלושת בחורי הישיבה, ניצבת שוב בפני אותה דילמה ונדרשת להכרעה אסטרטגית מהירה: היכן נמתח גבול האחריות בין הזרוע הצבאית של חמאס לבין הזרוע המדינית? הפעם, מנהיגי התנועה ח'אלד משעל, איסמעיל הנייה וד"ר מחמוד א-זהאר עושים את מלאכת קבלת ההחלטה קלה יותר, פשוטה יותר ואפילו ממוקדת יותר.

הנייה, ראש הממשלה היוצא מטעם חמאס, הצהיר השבוע [23 ביוני] בעזה שהאינתיפאדה השלישית כבר החלה בגדה המערבית, וכי לחמאס יש "הפתעות מרעישות" כהגדרתו. בדברים אין רק קביעת עובדה אלא גם עידוד או אפילו אור ירוק לשבירת הכלים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שאליה הצטרפה תנועתו רק לפני חודש ימים.

גם הד"ר מחמוד א-זהאר איים בעזה, במהלך הלוויותיהם של פעילי חמאס שנהרגו בעת חפירת מנהרה ברפיח, שלזרוע הצבאית יש רקטות וטילים שיכולים להגיע לכל עיר בישראל. ניתן לפרש את הדברים כאילו נאמרו מתוך חשש לתגובה צבאית ישראלית, אבל אין ספק שבדברים הללו מנהיגי התנועה מטשטשים בעצמם, בקולם, את הקו הדמיוני בין הזרוע הצבאית לזו המדינית.

לכן מנהיגי התנועה, שהסלימו כאמור את התבטאויותיהם לאחר החטיפה ומתהדרים כעת ביכולות הצבאיות של הזרוע הצבאית, שלטענתם אין להם שליטה עליה, אינם יכולים להישאר מחוץ לגבול האחריות. זו טעותם הגדולה. השינוי שהובילו - כניסה לממשלת אחדות עם פת"ח, כבר לא מקנה להם "תעודת ביטוח" אלא רק "תעודת אחריות".

ישראל נמנעה מלפגוע בראשי התנועה בשני סבבי העימות הגדולים האחרונים שהתרחשו בעזה ("עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן"). איסמעיל הנייה לא שימש מטרה - נוכח החלטה אסטרטגית שהתקבלה על ידי הדרג המדיני הישראלי, שלא מפילים את שלטון חמאס מחשש לכאוס בעזה. כך גם ד"ר מחמוד א-זהאר היה מוגן מפני פגיעה. הוא היה אחד ממנהלי המשא ומתן בשעתו לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט ומקורב למתווך הגרמני גרהארד קונארד.

אבל מאז הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, כשחמאס מסרה את מושכות השלטון, או לפחות את חלקם, בחזרה לאבו מאזן ולתנועת הפת"ח, האחריות על עזה מונחת על כתפי אחרים. החשש מכאוס בעזה כבר לא יעמוד למנהיגי חמאס כבלם ומגן. להפך, הנשק שבו עצרה ישראל את האינתיפאדה השנייה יהיה גם הנשק שישראל תאמץ שוב כדי לעצור אינתיפאדה שלישית אם תפרוץ בעידוד חמאס.

וכך אפוא מתברר, שהזרוע המדינית של חמאס לכודה בין הפטיש לבין הסדן. בין הזרוע הצבאית שלה, שאינה סרה למרותה, לבין ישראל הרואה בה מעתה אחראית לחטיפתם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל.