הפיוס הפלסטיני תלוי על בלימה

שלושת הנערים הישראלים, תלמידי ישיבה בגוש עציון, נחטפו על ידי חמאס ביום חמישי בלילה [12 ביוני]. דבר החטיפה נודע למחרת, בשישי בבוקר. בדיונים שהתקיימו במערכת המדינית הישראלית ובמערכת הביטחון ביומיים שלאחר החטיפה, נדונה בהרחבה השאלה מדוע הרשות הפלסטינית, בעצמה או באמצעות העומד בראשה, טרם גינתה את המעשה. במהלך הדיונים האלה, קם לפתע אחד המשתתפים בדיון, דיפלומט ישראלי ותיק מאוד, וציין ש"גם האמריקאים עוד לא גינו את המעשה הזה".

האיש צדק, וגם טעה. הוא צדק טכנית, כי המערכת האמריקאית רדומה, ולפעמים כלל לא קיימת בימים שבת וראשון. באמריקה הוויקאנד הוא ישות מקודשת, רק מקרים חריגים משבשים אותו. במקרה שלנו, חטיפת שלושה נערים, אין שום דבר חריג.

אבל האיש גם צדק, כי היחסים בין ישראל לארה"ב באופן כללי, ובין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בירושלים באופן פרטי, נמצאים בשפל של כל הזמנים (כפי שפורט כאן בשבוע שעבר). בעניין הזה אמר השבוע אחד האנשים הבקיאים והמנוסים בתחום הציר בין הבית הלבן לירושלים את הדברים האלה: "מעולם לא היה קצר כזה בין נשיא אמריקאי לראש ממשלה ישראלי. נכון לעכשיו, אין שום קשר בין אובמה לנתניהו, האמריקאים לא רוצים לשמוע מנתניהו והבית הלבן מדיר עצמו מקשר ישיר או אינטנסיבי עם ראש הממשלה הישראלי".

הבכיר הוסיף ופירט, ואמר כי "הקו הטלפוני החם" שהיה נהוג בין נשיא אמריקאי לראש ממשלה ישראלי שנים ארוכות, לא פועל, השגריר הישראלי בוושינגטון רון דרמר הוא אורח לא קרוא בבית הלבן, היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס כלל לא פוגשת אותו, אין העברת מסרים מסודרת, אין קשר הדוק ורצוף, אין תיאום. היחיד, לדברי המקור, שעוד יכול להתקבל בבית הלבן ולהעביר מסרים הוא שליחו המיוחד של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו. מדובר, למי ששכח, בעורך דין פרטי, שאינו עובד ציבור או פקיד ישראלי, אותו מפעיל נתניהו באופן אישי. חוץ ממולכו, אומר הבכיר הישראלי, אין היום כלום. חזית קרה ועוינת רובצת בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בירושלים.

זו הייתה, אולי, הסיבה שבגללה היו האמריקאים הראשונים שיצאו עם ההצהרה הברורה לפיה מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית מקיימים שיתוף פעולה מלא, גם במישור המודיעיני וגם במישור המבצעי, עם הכוחות הישראלים במאמץ לאתר את החטופים. האמריקאים, בלהיטותם לנזוף בישראלים ו"להעמיד אותם בפינה", הפלילו בעצם את אבו מאזן וחשפו את ערוותו בפני הציבור שלו. באותם ימים בהם התפרסמה ההודעה האמריקאית, היו המוני הפלסטינים בגדה המערבית באופוריה לנוכח החטיפה. ופתאום, הם מגלים שהמנהיג שלהם פועל על מנת לאתר את החטופים או למצוא את החוטפים, שנחשבים בפלסטין לגיבורים לאומיים.

כך או אחרת, המשבר נמשך גם ברגעים אלה. צה"ל הזרים ליהודה ושומרון עשר חטיבות. בין 5,000 ל-7,500 חיילים ישראלים עוברים עיר עיר, כפר אחרי כפר, מבית לבית, במאמץ "להפוך כל אבן". השב"כ מפעיל את כל יכולותיו, המודיעין סוחט את הלימון המודיעיני, וההערכה היא כי שלושת החטופים לא הוצאו מהשטח אלא נמצאים איפשהו ביהודה ושומרון.

ההערכה הראשונית הייתה שהם נמצאים באזור חברון. כעת מתרחבים החיפושים גם לאזורים אחרים, בהנחה שייתכן והיה מדובר במבצע הטעיה במסגרתו העבירו החוטפים את החטופים לאזורים אחרים.

הסיכויים שהנערים עדיין בחיים מוגדרים בישראל כנמוכים עד נמוכים מאוד. העובדה שטרם הועבר אות חיים שלהם לישראל, שטרם פורסמה דרישת כופר כזה או אחר, יחד עם הזמן שחלף, כל אלה מובילים למסקנה קשה. יחד עם זאת, אפשר להגיד בפה מלא שבניגוד למקרה של חיילי המילואים רגב וגולדווסר שנחטפו על ידי חיזבאללה ב-2006, במקרה הזה אין ראיות חותכות או ברורות לכך שהחטופים נהרגו במהלך חטיפתם.

האירוע הזה יכול להתפתח לכל כיוון אפשרי, כמקובל במזרח התיכון. הוא יכול להוביל את האזור להתדרדרות, לרסק את השקט היחסי ממנו נהנו תושבי הגדה המערבית, ישראלים ופלסטינים כאחד, ולדחוף את האזור לאינתיפאדה חדשה. הוא גם יכול להסתיים ללא התדרדרויות נוספות, בשקט יחסי.

במישור המדיני, האירוע גורם למכניקה מרתקת בין פת"ח של אבו מאזן לחמאס עזה. נכון לרגע זה, אבו מאזן עצר והשעה את תהליך הפיוס עם חמאס. בשיחות סגורות אומר המנהיג הפלסטיני, שאם יוכח שמדובר אכן בחמאס, הפיוס יופסק ויבוטל לאלתר. בנאום שנשא השבוע [18 ביוני] בכנס ראשי מדינות האסלאם, הטיל אבו מאזן פצצה רבת עוצמה למרכז החדר כשתקף במילים קשות מאוד את מבצעי הפיגוע, גינה אותם ואמר בפה מלא שהחטיפה תשנה את היחסים הפנימיים בתוך העם הפלסטיני ותגרום ל"שיח אחר" בין הצדדים.

הפיוס הפלסטיני, כפי שסוקר גם כאן, הוא מהלך מלאכותי שאף אחד לא העניק לו יותר מדי סיכויי הצלחה מלכתחילה. אבו מאזן עצמו לא האמין שחמאס ייעתר לכל דרישותיו, חלק מהן דרקוניות, ויחתום על פיוס במהירות ובצייתנות כזו. התנאים היו קשים: ראש הממשלה יהיה מקורבו של אבו מאזן, השרים ימונו מטעמו, אין נציגים בממשלה לאנשי חמאס, לא יהיה שר לענייני אסירים (כפי שחמאס דרש), ועוד כהנה וכהנה.

הזחילה של חמאס לתוך הכלוב הזה הייתה מודעת ומניעיה אסטרטגיים. חמאס איבד בשנה האחרונה גובה במהירות. יש המכנים את זה סחרור בשחקים וצלילה לקראת התרסקות על הקרקע. מצרים הפכה, בן לילה, מגב אוהד ותומך לכוח עוין שמגדיר את חמאס כאויב הלאומי. ישראל נותרה ישראל. איראן הפנתה גב קר לאור נטישת חמאס את אסד בדמשק. רמת החיים והמצב הכלכלי בעזה התדרדרו במהירות. מנהרות ההברחה מסיני נסתמו על ידי המצרים, המעברים נסגרו, המצור החל להגיע לכיסם ולכרסם של התושבים. חמאס הבין שאם לא יכניס את אבו מאזן לתוך האוהל, עלול האוהל להישרף עליו. הסכם הפיוס מיועד לשמור את חמאס בשלטון, מבלי לשלוט. חאלד משעל ואיסמעיל הניה קיוו להעביר את הצרות של עזה לאחריותו של אבו מאזן, אבל להמשיך לשלוט בשטח, לשמור על המנגנון הצבאי ועל מוסדות השלטון, ולקוות שהשעטנז הזה יצליח.

אירוע החטיפה קלקל את התוכנית הזו ומאיים לטרפד אותה לגמרי. הפיגוע נחשב, בסביבת אבו מאזן, כמהלך אסטרטגי נגד הרשות הפלסטינית, כסוג של יריקה בפרצופו של אבו מאזן. לא ברור אם הנהגת חמאס הייתה בסוד תכנון החטיפה, למרות שישראל הציגה קלטת שמע בה נשמע חאלד משעל מבטיח, לפני כחודש, ש"בקרוב יהיו בשורות טובות". אבו מאזן הבין, באמצעות הפיגוע, שהכניס למיטתו עקרב, מהסוג שלא תמיד מסוגל לכבוש את יצר העקיצה שלו. במהלך המגעים לפיוס, נשאלו אנשי חמאס פעם אחר פעם אם הם מתחייבים להפסיק את הפיגועים והטרור נגד ישראל, והשיבו בחיוב. כעת מתברר שלהבטחות הללו לא היה כיסוי.

אלה הדברים, נכון לעכשיו. הפיוס הפלסטיני תלוי על בלימה, בעצם כבר לא קיים פיסית. הודעת הפטירה שלו טרם פורסמה ואסור לשכוח שבמזרח התיכון בכל רגע יכול לקרות משהו שיהפוך את הקערה על פיה. פעולה ישראלית שתגרום למספר רב של נפגעים פלסטינים עלולה או עשויה, תלוי מאיפה מביטים על זה, לאחד מחדש את פת"ח וחמאס. עד שזה יקרה, אפשר כבר לסכם את הפיוס הפלסטיני האחרון ככזה שלא נבדל מקודמיו: הרבה רעש, מעט תוכן ובעיקר, ללא עתיד.