פרס עוזב את בית הנשיא וחוזר להרגלים הפוליטים הישנים

בסדרת ראיונות חג שהעניק שמעון פרס ליום העצמאות, רגע לפני שהוא מסיים את כהונתו בת שבע השנים, דאג נשיא המדינה לספק כותרת מדינית משמעותית אחת שמשכה את תשומת הלב התקשורתית. בניסיון לשמור על הרלוונטיות הציבורית שלו גם בתפקידו הבא כראש מרכז פרס לשלום, שבו ימשיך לפעול לקידום התהליך המדיני עם הפלסטינים, סיפר הנשיא כי לפני שלוש שנים הוא הגיע להבנות עם אבו מאזן שאפשרו חתימה על הסכם – אך לדבריו, "נתניהו עצר את זה".

בעיצומה של כהונתו השנייה של נתניהו כראש ממשלה, סיפר פרס בראיונות, אבו מאזן הסכים להכיר בישראל כמדינה יהודית, להתפשר בסוגיית הפליטים, ולהתגמש בסוגיות הגבולות. במקום להתעקש על חזרה לקווי 67', הוא ניהל משא ומתן על שטחה של המדינה הפלסטינית. פרס גילה כי פעל בידיעתו של נתניהו ("לא ניהלתי מו"מ פרטי"), אולם כשהגיע אליו עם ההסכם, ראש הממשלה נתן לו להבין שלטוני בלייר, שליח הקוורטט למזרח התיכון, יש הצעה טובה יותר. כך, אמר פרס, מסמס נתניהו הסכם היסטורי.

התחושה שביקש נשיא המדינה להשאיר, לפני שהוא עובר ללשכתו החדשה במרכז פרס ביפו, היא שהשלום עם הפלסטינים היה במרחק נגיעה, ושמבין השניים - נתניהו ואבו מאזן - ראש ממשלת ישראל הוא סרבן השלום. הסיפור המעניין והחשוב הזה יכול היה בקלות להיות יריית הפתיחה לקמפיין פוליטי שלילי נגד נתניהו, כשפרס עומד מולו ומאחד סביבו את כל מפלגות השמאל והמרכז. אלא שהנשיא, שבאוגוסט הקרוב יחגוג יום הולדת 91, הצהיר שאין לו יותר שאיפות פוליטיות. אף על פי שכשמדובר בפרס האופציה הזאת תמיד תרחף סביבו - נראה כי הפעם הוא רציני.

אולם גם בלי פלטפורמה פוליטית, פרס מתכוון להמשיך ולהשפיע. בראיונות אמר שאין לו כוונה לצאת אפילו ליום חופש אחד. רביצה בים, הוא אמר, משעממת אותו. וכך, בכותרת אחת שדורשת עדיין הוכחה, פרס מתחיל להשיל מעליו את מעטפת ההסכמה הלאומית והממלכתיות שממנה הוא נהנה בשנות נשיאותו, וחוזר להתפלש במימיה העכורים של הפוליטיקה המקומית כשהוא מעמיד את אמינותו בספק.

זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יקום ויסתור את דבריו. במשך החג התלבטו בלשכת נתניהו איך להגיב על הפרסומים, והחליטו שמפאת כבודו של הנשיא, הם יימנעו מלתקוף אותו ישירות. למרות הנזק התדמיתי שספגו, החצים הופנו שוב לאבו מאזן. אבל הבוקר [7 במאי], בראיון לגלי צה"ל, הטון החל להשתנות.

האלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי בתקופה הרלוונטית, סתר באופן גורף את תיאורו של הנשיא בדבר ההסכם שנתניהו טרפד לכאורה. "להד"ם", אמר עמידרור, כשהתבקש להגיב לסיפור. הוא הוסיף ש"כל העניין נראה לי מוזר", וכמי שהיה בקיא בעניינים המדיניים הכי מסווגים, הוא לא מכיר הסכם שבו אבו מאזן התפשר בנוגע לפליטים והסכים להכיר בישראל כמדינה יהודית. במילים אחרות, עמידרור אמר שהנשיא אינו דובר אמת. את הדברים האלה ודאי לא נעים לנשיא המדינה לשמוע, בעיקר כשהם נאמרים על ידי גורם מקצועי, אשר ככל הידוע חף מאינטרס פוליטי מהותי.

התוצאה היא שמה שנותר מכל הראיונות החגיגיים עם פרס הוא הספק בנוגע לאמינותו - נקודה רגישה גם ככה לאורך רוב שנותיו כפוליטיקאי. כלל לא ברור מדוע לא יכלו פרס ואנשיו להמתין עד לסיומה הרשמי של הקדנציה כדי להתחיל ולהתגולל במגרש הפוליטי. אם הוא חש דחיפות להגיד זאת, מדוע לא עשה את הדבר בזמן אמת?

אך זה אינו הדבר היחידי שצורם בסיפור הזה. אף שפרס טוען כי פעל בשקיפות ובשליחות ראש ממשלת ישראל, כלל לא ברור איזה מנדט קיבל. סביר להניח שנתניהו נתן לפרס את הסכמתו לנהל ערוץ הידברות כלשהו, אולם קשה להאמין שכוונתו הייתה כי נשיא המדינה יהיה שליחו העיקרי לערוץ המשא ומתן המרכזי. בין השניים פעורה תהום מדינית. נתניהו, גם אחרי נאום בר אילן שבו הכריז על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, עדיין מנהיג ממשלה ימנית, כבול ומחושק בתוך מפלגה שהקצינה, ומחויב פוליטית וערכית לקולות הימין.

מעבר לכך, עצם הטענה כי נתניהו טרפד הסכם שגיבש פרס היא בעייתית. ראש הממשלה – ולא נשיא המדינה - מחזיק בכוח הפוליטי ובסמכות לבצע מהלכים מדיניים או להימנע מהם. פרס, חרף גדולתו המדינית והפופולריות הבינלאומית שלו, יכול רק לייעץ ולהמליץ. ההחלטה הסופית והביצוע הם בידיים של נתניהו, בהתאם לרצון בוחריו ולאינטרסים של העם כפי שהוא רואה אותם.

נראה שפרס נהג במקרה הזה על פי דפוס פעולה שאפיין אותו בתפקידיו הקודמים במערכת הפוליטית. בכמה מקרים ניהל פרס ערוץ משא ומתן שחרג מסמכויותיו, בעת שכיהן בתפקידים בכירים לצד ראשי ממשלה שונים. דפוס פעולה זה העניק לו תדמית של חתרן.

זה קרה ב-1987 כשפרס היה שר חוץ בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. הוא ניהל משא ומתן חשאי עם חוסיין מלך ירדן, הבטיח לו תמיכה של הממשלה ב"אופציה הירדנית", וחתם עמו על הסכם שלימים כונה "הסכם לונדון". שמיר אמנם ידע על המגעים, אך לא תמך באופציה הירדנית, ובסופו של דבר המגעים נפסקו במפח נפש. זה קרה גם ב-1990, כשפרס הפיל את ממשלת האחדות עם שמיר וניסה להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה ("התרגיל המסריח"), כדי לקדם את יוזמת מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. שנים לקח לו להתאושש מהנזק שספג כאשר התרגיל כשל, והוא חזר להיות יו"ר האופוזיציה.

פרס כיהן פעמיים כראש ממשלה לתקופות קצרות וקצובות. הפעם הראשונה הייתה בין השנים 1984 ו-1986 במסגרת הסכם רוטציה בין הליכוד לעבודה, לאחר שהבחירות הסתיימו בתיקו בין הגושים. אלה היו שנתיים מוצלחות מאוד בקריירה הפוליטית של פרס, שבהן מותנה האינפלציה וצה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון, למעט השטח שכונה רצועת הביטחון. הפעם השנייה הייתה בלילה שבו נרצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995. הוא כיהן בתפקיד שבעה חודשים בלבד, עד שהפסיד את הבחירות לבנימין נתניהו.

בשתי הפעמים פרס לא נבחר לראשות הממשלה, והתפקיד ניתן לו מכורח הנסיבות. אין בעובדה הזאת כדי לגרוע מתכונותיו הייחודיות והישגיו כמדינאי פורץ דרך ואיש ביצוע, אולם יש משמעות לכך שהוא מעולם לא קיבל מנדט מהציבור הישראלי לשבת בעמדת הקברניט ולקבל החלטות מכריעות לגורל האומה. גם בסערה הפוליטית הנוכחית, ראוי לזכור שנתניהו הוא האיש שנבחר להוביל את המדינה בשנים הללו, והחלטתו להימנע מהסכם כזה או אחר היא דמוקרטית ולגיטימית.