הקרב האבוד על קיצוץ בתקציב הביטחון

כמה חודשים אחרי שנבחר לראש ממשלה ב-1992, אחד מעוזריו הזמין אותי להצטרף לארוחת צהריים עם יצחק רבין במזנון הכנסת. כה מופנם היה באופיו, עד שתמיד סמך על אנשיו שיסדרו לו חברה כדי שלא יישאר לבד. שימשתי אז עיתונאי בכנסת, וראיתי בהזמנה הזדמנות לשיחה אינטימית עם ראש הממשלה החדש. תהיתי בפניו על החלטתו לשמש שר ביטחון לצד היותו ראש ממשלה. תשובתו הפתיעה אותי. "עליי הם לא יכולים לעבוד, ואותי הם לא יכולים להפחיד", אמר כשחיוך רחב על פניו, בהתכוונו לראשי הצבא. "התחייבתי לשנות את סדרי העדיפויות במדינה, והדרך היחידה שאוכל לבצע את השינוי הזה הוא באמצעות קיצוץ תקציב הביטחון. אתה מעלה על דעתך שהצבא היה מסכים ויושב בשקט אם לא הייתי גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון?"

נזכרתי בשיחה ההיא השבוע, כששר הביטחון והרמטכ"ל עשו יד אחת בשבועות האחרונים כדי להלך אימים על הציבור הישראלי. שר הביטחון משה יעלון איים שבלי תוספת תקציבית של מיליארדים למשרדו, הוא לא יוכל להבטיח שהשקט הביטחוני יישמר במדינה. הרמטכ"ל בני גנץ הרחיק לכת אף יותר. בתחילת השבוע הודיע שהורה להפסיק את האימונים של יחידות המילואים, בטענה שלא עומדים לרשותו התקציבים שיאפשרו זאת.

זהו סרט שחוזר על עצמו מדי שנה. ראשיתו ידועה וסופו ידוע עוד יותר. לקראת תחילת הקיץ, כשדיוני התקציב נכנסים להילוך גבוה, שב הריטואל של האיומים מצד ראשי הצבא ומשתלט על סדר היום הציבורי. בניסיון למנוע פגיעה כלשהי בתקציב הענק שלו נוהג משרד הביטחון לצייר בפני הציבור הישראלי מפת איומים חובקת עולם. בשנים האחרונות כיכבו בה תרחישים של מלחמת פתע עם סוריה, התקפה בלתי צפויה מהחיזבאללה ומלבנון, והתלקחות צבאית עם מצרים. את מפת האיומים הקיומיים הוביל הגרעין האיראני.

השנה, לאור רגיעה ניכרת בחזיתות שניצבות מול ישראל, נאלצו ראשי המערכת הביטחון לגלות יצירתיות במטרה לשמר את החרדה העונתית. הם נקלעו לחששות לאור הדרישה של שרים בממשלה, ובייחוד של ראשי משרד האוצר, לערוך קיצוץ של מיליארדי שקלים בתקציב הביטחון. באוצר הסבירו שכל שקל שמקוצץ ממשרד הביטחון עשוי למצוא את דרכו לצרכים דחופים יותר בתחומי הרווחה, החינוך, הבריאות והתשתיות. כדי להקדים תרופה למכת הקיצוצים שתוכננה יצאו ראשי מערכת הביטחון למתקפת מנע, ודרשו להגדיל עוד יותר את התקציב הקיים. במשרד האוצר נדהמו ממה שכינו "החוצפה של הצבא". ראש אגף התקציבים אמיר לוי הגיב בחריפות לדרישות האלה (11 מאי) בעיתון כלכליסט: "לא יכולות להיות כאן שתי מדינות. משרד האוצר כפוף לממשלה וגם משרד הביטחון כפוף לממשלה", אמר, "למה משרד הביטחון צריך לעבוד אחרת? הרי לשמחתנו לא השתנו הנסיבות הביטחוניות".

====

כל הפרשנים מאוחדים בדעתם, שגם השנה, כמו בשנים הקודמות, ראש הממשלה צפוי להכריע לטובת משרד הביטחון ולהעביר אליו תוספת של מיליארדי שקלים. הגישה של נתניהו משקפת את ראייתו הפוליטית והאסטרטגית של המזרח התיכון. כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, גם הוא משוכנע שישראל היא 'וילה בג'ונגל' מוקפת אויבים רצחניים ששואפים לחסלה. בשום נקודת זמן הוא אינו רואה שלום אמיתי עם שכנותיה או רגיעה ביטחונית באזור. ראש ממשלת ישראל חי בתחושה של מועקה מדינית וביטחונית תמידית.

על אף הסנקציות על איראן והשיחות שאיראן ניהלה עם המעצמות על צמצום היכולת הגרעינית שלה ופיקוח עליה, ועל אף ההסכם ביניהן, הורה נתניהו להעביר ב-2012 תוספת של 11 מיליארד שקלים – מחוץ לתקציב הביטחון – כדי לממן תקיפה אפשרית של המתקנים הגרעיניים האיראניים. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הוא שחשף את ההוצאה הסודית הזאת, והאשים את נתניהו כי הנטייה האובססיבית שלו ביחס לאיראן עולה למשלם המסים הישראלי מחיר כבד.

ובתוך כך שב ומתחדש הדיון על סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל. האם ניתן לתקן עוולות חברתיות כמו עוני ופערים כלכליים בזמן שמערכת הביטחון מתנהלת כבור ללא תחתית? ראש הממשלה יצחק רבין ייזכר כמנהיג הראשון שקיצץ את תקציב הביטחון בחמישה אחוזים והעביר אותם לסעיפים חברתיים במגזר היהודי והערבי כאחד. בשנים ההן לא העז הצבא לערוך מופעים של הפחדות והפצת חרדות כפי שהוא עושה עתה.

אם באותן שנים מעטים הרשו לעצמם לתקוף את הצבא, היום הצבא נתון לביקורת נוקבת בשל שכבות השומן שעוטפות אותו. הזעם הציבורי נובע מהעובדה שרק 60 אחוזים מסך תקציב הביטחון מופנים לאימונים, לצרכים צבאיים ולהכנות למלחמה, בעוד ש-40 האחוזים הנותרים מופנים לשכר, תנאי שירות, גמלאות, שיקום ומשפחות שכולות.

ישראלים רבים חשים שביטחון המדינה גדול למידותיה הצרות של ישראל. נוצרה ציפייה שהשלום עם מצרים וירדן והתיאום הביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית יורידו את רף ההוצאות הביטחוניות. בפועל קרה ההיפך. בשנה האחרונה עשוי תקציב הביטחון להגיע לשיא של כל הזמנים מאז הקמתה של ישראל: 60 מיליארד שקלים.

בספרם "צבא שיש לו מדינה", שיצא לאור ב- 2011, התייחסו המחברים גבי שפר ואורן ברק לעומס היתר שמוטל על המערכת הביטחונית הישראלית: "זו איננה מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה," קבעו בהקדמה לספרם. על אף הדיון הסוער סביב תקציב הביטחון ועל אף הביקורת המתרחבת בציבור, מה שהיה הוא מה שיהיה. הציבור ישמיע את זעקתו השנתית וראש הממשלה ימשיך כמנהגו ויתמסר לגחמותיהם של ראשי הצבא כפי שעשה שנה אחרי שנה.