כמה חודשים אחרי שנבחר לראש ממשלה ב-1992, אחד מעוזריו הזמין אותי להצטרף לארוחת צהריים עם יצחק רבין במזנון הכנסת. כה מופנם היה באופיו, עד שתמיד סמך על אנשיו שיסדרו לו חברה כדי שלא יישאר לבד. שימשתי אז עיתונאי בכנסת, וראיתי בהזמנה הזדמנות לשיחה אינטימית עם ראש הממשלה החדש. תהיתי בפניו על החלטתו לשמש שר ביטחון לצד היותו ראש ממשלה. תשובתו הפתיעה אותי. "עליי הם לא יכולים לעבוד, ואותי הם לא יכולים להפחיד", אמר כשחיוך רחב על פניו, בהתכוונו לראשי הצבא. "התחייבתי לשנות את סדרי העדיפויות במדינה, והדרך היחידה שאוכל לבצע את השינוי הזה הוא באמצעות קיצוץ תקציב הביטחון. אתה מעלה על דעתך שהצבא היה מסכים ויושב בשקט אם לא הייתי גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון?"
נזכרתי בשיחה ההיא השבוע, כששר הביטחון והרמטכ"ל עשו יד אחת בשבועות האחרונים כדי להלך אימים על הציבור הישראלי. שר הביטחון משה יעלון איים שבלי תוספת תקציבית של מיליארדים למשרדו, הוא לא יוכל להבטיח שהשקט הביטחוני יישמר במדינה. הרמטכ"ל בני גנץ הרחיק לכת אף יותר. בתחילת השבוע הודיע שהורה להפסיק את האימונים של יחידות המילואים, בטענה שלא עומדים לרשותו התקציבים שיאפשרו זאת.
