שליח האו"ם לשעבר בסוריה: התוכנית האיראנית בנושא הסורי "ראויה לדיון"

וושינגטון - לחדאר ברהימי, שהתפטר ב-13 במאי מתפקידו כשליח המיוחד המשותף של האו''ם ושל הליגה הערבית לסוריה, אמר שההצעה האיראנית לפיתרון פוליטי בסוריה היא "ראויה לדיון."

"כפי שאמרתי למועצת הביטחון, אחד הסימנים המעודדים ביותר, גם אם מדובר רק בשביב של תקווה בתוך כל המצב הנואש הזה, הוא שהאיראנים קוראים לסילוקם של כל הלוחמים הזרים'', אמר ברהימי בראיון בלעדי לאל-מוניטור בוושינגטון.

ברהימי העריך, כי ''הם [האיראנים] מתכוונים בודאי לחיזבאללה, לעיראקים ואפילו ללוחמיהם שלהם'', והוסיף כי דיון בהצעת ארבע הנקודות של האיראנים "אינה מחייבת לקבל אותה כמקשה אחת. לדעתי זה אחד ההיבטים שניתן לדון בהם".

ברהימי, שירש את קופי ענאן כשליח בסוריה בספטמבר 2012, מקונן על כך שהפילוג במועצת הביטחון של האו"ם ובאזור כולו הקשו מאוד על מאמציו הדיפלומטיים בתמיכה בחילופי שלטון פוליטיים בסוריה.

"הבעיה היא", אומר ברהימי, "שבמהרה סוריה הפכה מקוטבת". לדבריו, מצד אחד עמדה ההשקפה כי לא ייתכן פיתרון שכולל גם את נשיא סוריה, בשאר אל-אסד; "ומצד שני, היו שאמרו כי לא ייתכן פיתרון שאיננו כולל את בשאר אל-אסד. כולם ניסו לרבע את המעגל, אך לשווא. במידה מסוימת זו עדיין סוגיה שיש לפתור אותה".

ברהימי, דיפלומט אלג'יראי מנוסה, ששימש בעבר נציג מיוחד של האו"ם באפגניסטן, בעיראק, בהאיטי ובדרום אפריקה, סבור שהזדמנות אחת עם רוסיה הוחמצה כנראה, עוד בתחילת המשבר.

"אני חושב שהניתוח הרוסי היה נכון מלכתחילה, אבל כולם חשבו שזו רק הבעת דעה ולא ניתוח. הרוסים אמרו שסוריה איננה מצרים וגם לא תוניסיה, ושנשיא סוריה לא ייפול תוך שבועיים-שלושה. אנשים לא חשבו שזהו ניתוח אלא [רק] הבעת דעה: 'אנחנו מתכוונים לתמוך במשטר הזה'", אומר ברהימי.

"אולי אם היו מקשיבים לרוסים, פונים אליהם ואומרים 'רואים שאתם מכירים את המצב בסוריה יותר טוב מכולם, בואו נשב יחד ונראה איך אפשר לעזור לסוריה לפתור את בעיותיה'. אולי אז הדברים היו נראים אחרת. אבל זה לא קרה", הוא אומר.

ברהימי טוען, כי המשטר הסורי אמנם "צודק כשהוא מסב את תשומת הלב לכך שהטרור, כפי שהם מתארים זאת, הפך למציאות בסוריה ", אבל זה לא הסיפור המלא.

ברהימי מסביר: "המשטר הסורי חייב להסכים לכך שהוא איננו נקי לגמרי מכל אשמה על המתרחש שם [במדינה]. המצב, קשיחותו של המשטר ותגובתו האכזרית להתפשטות האביב הערבי (אם הוא בכלל קיים) לתוך מדינתם, הם שפתחו את המדינה לטרוריסטים ולוחמי ג'יהאד זרים. אסור לשכוח זאת".

"אני חושב שהאזור כולו לא עשה מספיק", מוסיף ברהימי "וכמו שציינתי, אולי דווקא הצהרותיהם של [שר החוץ האיראני מוחמד] זריף ושל [שר החוץ הסעודי] סעוד אל-פייסל יסייעו. לדעתי אם כולם ישתפו פעולה כדי לסלק את הלוחמים הזרים מסוריה, זה יהווה תחילתו של טיפול הולם לבעיה".

ברהימי טוען כי המשא ומתן ששם קץ למצור על העיר העתיקה בחומס הוא אכן תקדים, אך כזה שכולל "התניות ותמרורי אזהרה רבים".

"אסור לנו לשכוח שהגענו למשא ומתן המוצלח הזה אחרי שנתיים של הרעבת התושבים, וזה ודאי לא תקין/צודק", הוא אומר, "כמו כן, אני חושב שכולם צריכים להסכים שזה איננו חלק מפיתרון של שלום, אלא זה חלק מפיתרון של מלחמה. זה ניצחון לממשל. הצד השני השלים עם תבוסתו".

לגבי ההתקדמות המסוימת בהתנהלותה של האופוזיציה הסורית תוך כדי משא ומתן, אומר ברהימי כי לדעתו "ההתקדמות היא בכך שהאופוזיציה ותומכיה אמרו עד כה שאין במה לדון ואין מקום למשא ומתן עד שאסד יעזוב את תפקידו, אבל כעת הם אומרים 'אפשר לדבר, גם בזמן שאסד עדיין כאן'. אני חושש שעכשיו הממשל יגיד 'אנחנו מנצחים, כך שאין צורך לדבר'".

[בראיון] פנה ברהימי לכל הגורמים המעורבים במשבר, וביקש שיחשבו בראש ובראשונה על העם הסורי.

"אולי זה נשמע כמו נאום של כומר, אבל אני באמת מאמין שלרוב האנשים פשוט לא אכפת מסוריה. הרבה אג'נדות מעורבות במשבר הזה, ויש להן קשר קלוש בלבד להעם הסורי", כך לדברי ברהימי, "חזרתי ואמרתי לאנשים לא פעם - וכנראה רק עכשיו מתחילים לראות - שאם כולם יחשבו על העם הסורי, שאם רק ינסו להוביל לפיתרון המשבר, הם יראו שגם האינטרסים שלהם ביסודם לא ייפגעו ולא יקופחו".

להלן תמליל הראיון.

אל-מוניטור: המזכיר הכללי של האו"ם באן קי-מון תיאר את היעדרו של פיתרון בסוריה כ"כישלון" של האומות המאוחדות. מהן הסיבות לכישלון הזה? מדוע לא הצליחו הקהילה הבינלאומית והמעצמות לחבור זו לזו כדי לשים סוף למלחמה, בהתחשב בהיקף העצום של הטרגדיה?

ברהימי: ראשית, אני חושב שהמזכיר הכללי השקיע בנושא הרבה מאוד מחשבה משל עצמו, כמו גם הרבה מאוד רגש. הוא באמת דואג לעם הסורי, למדינה כולה ולמתרחש שם, והוא באמת חש כי זה כישלון משותף של כולנו.

למה? כי האו"ם הוא סך כל חלקיו, וכבר מן ההתחלה היה ברור לחלוטין שהאזור הזה מפולג. הסורים עצמם היו מפולגים. התקווה הטובה ביותר, הן מבחינתו של [שליח האו"ם הקודם] קופי ענאן והן מבחינתי, הייתה לפעול מבחוץ ולהשפיע פנימה. אז ניסינו לפעול במעגל החיצוני, כלומר מועצת הביטחון של האו"ם, ומבחינתי הכוונה בעיקר לאמריקאים ולרוסים.

העניין הוא שבמהרה סוריה נעשתה מקוטבת וכולם ניסו לרבע את המעגל.

חלק מהצדדים המעורבים, גם בתוך סוריה, גם מסביבה ואף רחוק יותר, טענו כי לא יהיה פיתרון כל עוד בשאר אל-אסד ואנשי שלומו בשלטון; וחלק שני טען, כי לא ייתכן פיתרון שאיננו כולל את בשאר אל-אסד. כולם ניסו לרבע את המעגל, אך לשווא. במידה מסוימת זו עדיין סוגיה שיש לפתור אותה.

אל-מוניטור: איך היית מעריך את תפקידה של רוסיה בכל התהליך? האם היית מרוצה מהמאמצים שהשקיעה מוסקבה ומשיתוף הפעולה בין ארצות הברית לרוסיה בתמיכתן בשיחות בז'נבה?

ברהימי: שני דברים. ראשית, אני חושב שהניתוח הרוסי היה נכון מלכתחילה, אבל כולם חשבו שזו רק הבעת דעה ולא ניתוח. הרוסים אמרו שסוריה איננה מצרים וגם לא תוניסיה, ושנשיא סוריה לא ייפול תוך שבועיים-שלושה. אנשים חשבו שזה לא ניתוח אלא שזו [רק] הבעת דעה: "אנחנו מתכוונים לתמוך במשטר הזה".

אולי אם היו מקשיבים לרוסים, פונים אליהם ואומרים 'רואים שאתם מכירים את המצב בסוריה יותר טוב מכולם, בואו נשב יחד ונראה איך אפשר לעזור לסוריה לפתור את בעיותיה'. אולי אז הדברים היו נראים אחרת. אבל זה לא קרה.

משהו חשוב מאוד קרה במוסקבה ב-7 במאי 2013, כששר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי הסכימו על ארבע נקודות חשובות מאוד: האחת, שהמשבר בסוריה מסוכן מאוד לסוריה עצמה, לאזור ולעולם כולו; השניה, שאין פיתרון צבאי למשבר; השלישית, שפיתרון פוליטי אפשרי, והסכם ז'נבה אכן כולל מרכיבים שעשויים להוות בסיס לפיתרון; והרביעית, שאנחנו, כלומר רוסיה וארה"ב, נפעל יחדיו ועם אחרים, בדגש על האו"ם, כדי לפתור את המשבר בהקדם.

ניסינו להרחיב את בסיס ההסכם בין שני הצדדים. זה היה תהליך איטי מאוד, אבל ראינו התקדמות. כשפרץ המשבר באוקראינה, רוסיה וארה"ב כבר התקשו לעבוד יחדיו.

אל-מוניטור: האם אתה מאמין שעמדת ארה"ב וגורמי מפתח נוספים, כי כל חילופי ממשל בסוריה אינם יכולים לכלול את משטרו של בשאר אל-אסד, תרמה אולי להיעדרן של שיחות פוריות? הרי קשה להאמין שאסד יצטרף לשיחות שאמורות לסלק אותו ממקומו, במיוחד כשכוחותיו כבר החלו לכבוש מחדש אזורים בסוריה במקביל לשיחות ז'נבה II בינואר 2014.

ברהימי: אנחנו שוב חוזרים לאותו מעגל שכולם מנסים לרבע. צד אחד טוען שלא ייתכן פיתרון שכולל את בשאר ואנשיו, ואילו הצד השני טוען שלא ייתכן פיתרון אלא אם כן בשאר ימשיך לעמוד במרכז העניינים.

אני נוטה לומר שלדעתי ההתקדמות האמיתית היא בכך שהאופוזיציה ותומכיה אמרו עד כה שאין במה לדון ואין מקום למשא ומתן, עד שאסד יעזוב את תפקידו, אבל כעת הם אומרים "אפשר לדבר, גם בזמן שאסד עדיין כאן". אני חושש שעכשיו הממשל יגיד "אנחנו מנצחים, כך שאין על מה לדבר".

איך אפשר להוציא את שני הצדדים מהקיבעון הזה...? הם עומדים מול חומה ולא יכולים להתקדם קדימה. איך אפשר להרחיק אותם מהחומה הזאת כך שיוכלו לעקוף אותה ולמצוא פיתרון?

לדעתי, אפשר לנסות - אולי זה נשמע כמו נאום של כומר, אבל אני באמת מאמין שלרוב האנשים פשוט לא אכפת מסוריה. הרבה אג'נדות מעורבות במשבר הזה, ויש להן קשר קלוש בלבד לטובתו של העם הסורי. חזרתי ואמרתי לאנשים לא פעם - וכנראה רק עכשיו מתחילים להבין - שאם כולם יחשבו על העם הסורי, שאם רק ינסו להוביל לפיתרון המשבר, הם יראו שגם האינטרסים שלהם ביסודם לא ייפגעו ולא יקופחו.

אבל איך זה יקרה? נחיה ונראה.

אל-מוניטור: תמכת בתפקיד של איראן בשיחות ז'נבה ובפיתרון של שלום בסוריה. בסיכום השבועי של אל-מוניטור אנחנו קוראים בעקביות למעורבות עמוקה יותר של איראן בנושא הסורי, והשבוע עקבנו אחר ההצהרות של איראן התומכות במסגרת [ההסכם] פירוקו של הנשק הכימי, המלחמה בטרור ויצירת מסדרונות לסיוע הומניטארי. האם איראן יכולה וצריכה לעשות יותר? האם העובדה שאיראן פעלה מחוץ לשיחות ז'נבה היא אחת הסיבות לכישלונן?

ברהימי: גם אני וגם המזכיר הכללי אמרנו כבר בהתחלה, ואם יורשה לי, עוד לפני שקרי ולברוב הסכימו על כך, המזכיר הכללי טען שאין פיתרון צבאי למשבר בסוריה וכי פיתרון פוליטי הוא אפשרי וצריך להיות אפשרי. לגבי איראן, אם כולם טוענים שהיא חלק מהבעיה, אז ההיגיון אומר שהיא חייבת להיות גם חלק מהפיתרון.

אם הסורים אינם מסוגלים לפתור את הסכסוך בעצמם, הראשונים שצריכים לעזור הם השכנים. ואיראן היא ללא ספק חלק מהשכונה. משום כך אני חושב שתמיד תמכנו במעורבות איראנית.

כפי שאמרתי למועצת הביטחון, אחד הסימנים המעודדים ביותר, גם אם מדובר רק בשביב תקווה בתוך כל המצב הנואש הזה, הוא שהאיראנים קוראים לסילוקם של כל הלוחמים הזרים. הם מתכוונים בוודאי לחיזבאללה, לעיראקים ואפילו ללוחמיהם שלהם. נדמה שלי שסעוד אל-פייסל אמר לאחרונה דבר דומה.

אולי זה קצה החוטים שאנחנו מחפשים מסביב. אולי זהו מקום שיכול להוות נקודת התחלה. אבל אין ספק, אנחנו חושבים שאיראן, אנחנו מודעים להצעה שלהם, לתוכנית ארבע הנקודות של זריף, ואני חושב שזה שווה שנדון בזה איתם. דיון בתכנית אינו מחייב לקבל אותה כמקשה אחת, ולדעתי זה אחד ההיבטים שניתן לדון בהם.

אל-מוניטור: ממשלת סוריה הדגישה את המאבק בטרור כעדיפות העליונה של השיחות בז'נבה. עלייתם של ארגוני טרור, בהם כאלה שמזוהים עם אל-קאעידה, נתפסת כעת לא רק כאיום חמור על סוריה ועל האזור אלא גם כאיום על ארה"ב עצמה, כך לדברי מזכיר המדינה האמריקאי לבטחון המולדת ג'ה ג'ונסון. האם תוכל להתייחס בבקשה לעמדה הסורית, להפיכתה של סוריה לגראונד זירו של טרוריסטים ג'יהאדיסטים, והאם לדעתך המעצמות האזוריות עשו ועושות מספיק כדי לנתק את אספקת הנשק והתמיכה לטרוריסטים שפועלים בסוריה?

ברהימי: המשטר הסורי צודק כשהוא מסב את תשומת הלב לכך שהטרור, כפי שהם מתארים זאת, הפך למציאות בסוריה. זה נכון.

הם קצת מגזימים בהצגת הצד שלהם בנטייה שלהם לומר שאין שום דבר אחר מלבדו. הם אומרים: "הבעיה היחידה היא הג'יהאדיסטים ואנו ממלאים את חובתנו במלחמה נגדם כדי להגן על בני עמנו".

זה לא נכון.

הג'יהאדיסטים, הטרור והלוחמים הזרים אכן הפכו למציאות בסוריה, וזו בעיה שצריך להתייחס אליה במלוא הרצינות. אך המשטר הסורי חייב להסכים שהוא איננו נקי לגמרי מכל אשמה על מה שקורה שם. המצב, קשיחותו של המשטר ותגובתו האכזרית להתפשטות האביב הערבי (אם הוא בכלל קיים), לתוך מדינתם, הם שפתחו את המדינה לטרוריסטים ולוחמי ג'יהאד זרים. אסור לשכוח זאת.

אני חושב שהאזור כולו לא עשה מספיק. כן, בוודאי, אני חושב שכולם מבינים שמדובר בבעיה דחופה, אבל אני חושש שלאף אחד אין עדיין פיתרון פשוט. [זה משום ש]אין פיתרון פשוט לבעיה.

וכמו שציינתי, אולי דווקא הצהרותיהם של שר החוץ האיראני מוחמד זריף ושל שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל... לדעתי, אם כולם ישתפו פעולה כדי לסלק את הלוחמים הזרים, זה עשוי להוות תחילתו של טיפול הולם לבעיה.

אל-מוניטור: בסיקור השבועי של אל-מוניטור הדגשנו את שיחות חומס בהן פקידי ממשל סוריים ומנהיגי האופוזיציה לצד דיפלומטים מאיראן, מרוסיה ומהאו"ם נשאו ונתנו כדי להגיע לעסקה שתשים קץ למצור האכזרי. מה דעתך על המהלך הדיפלומטי בחומס והאם זה תקדים למהלכים מדיניים דומים בעתיד?

ברהימי: זה אכן תקדים, אך הוא כולל התניות ותמרורי אזהרה רבים.

אסור לנו לשכוח שהגענו למשא ומתן המוצלח הזה אחרי שנתיים של הרעבת התושבים, וזה ודאי לא תקין.

כמו כן, אני חושב שכולם צריכים להסכים שזה איננו חלק מפיתרון של שלום אלא זה חלק מפיתרון של מלחמה. זה ניצחון לממשל. הצד השני השלים עם תבוסתו.

אבל הרבה דברים חיוביים קרו בשיחות האלה, במיוחד העובדה שבזכותן השתחררו מהמצור הרבה מאוד אנשים שלא היו אמורים להיות בו מלכתחילה; למשל חיילים וגם אישה איראנית אחת ואני חושב שאפילו כמה זרים שהיו בידי הארגונים המזוינים. בנוסף לכך, נשלח סיוע לנובל וזהרא, שתושביהן הורעבו בידי כוחות האופוזיציה.

אז יש הרבה נקודות חיוביות, ובתנאי שלא נשכח מאיפה זה נובע ושזה חלק מהמלחמה ולא חלק מהשלום.

זה חלק ממלחמה מתמשכת, לא תחילתו של תהליך שלום.