זה היה לפני 20 שנה בקירוב, כשפרופסור מוריס פולארד, אביו של ג'ונתן, התקשר לביתי בוושינגטון. שלא כקרובי משפחה אחרים ואנשי ציבור שנאבקו למען שחרורו של בנו, פרופ' פולארד לא התלונן נגד איש. הוא לא מחה על כך שממשלת ישראל אינה עושה די למען שחרורו של ג'ונתן ואף לא טען שבנו שם את נפשו בכפו למען ביטחון ישראל. בקול עצוב ובנימה מאופקת חלק עמי אביו של האסיר את כאבו העמוק ושאל אם יש בפי עצה טובה. נזכרתי בצער בשיחה הזאת כששמעתי לפני שלוש שנים שפרופ' פולארד הלך לעולמו בגיל 95, מבלי שזכה לראות את בנו מחוץ לכותלי הכלא.
פולארד בגד בעמו, אך כפי שאמר שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, סמואל לואיס, לאמיר תיבון מאתר וואלה! בינואר השנה, 28 שנים במאסר הן די והותר. גם לנקמנות צריך להיות גבול. עוד שנה-שנתיים בכלא לא יעלו ולא יורידו את אפקט ההרתעה כלפי בוגדים ומרגלים פונטציאליים. זאת אף זאת, הסרתו של השם פולארד מסדר היום תשחרר את הקהילה היהודית בארצות הברית מפרשה שהטילה צל כבד על נאמנותה לארצה. אדם אומלל כפולארד, שמצבו הפיזי והנפשי מידרדר מיום ליום, צריך היה להישלח זה כבר לביתו, בלי קשר למצבו הקשה של המו"מ בין ישראל לפלסטינים.