כאב הראש של ג'ון קרי

"חלפה סכנת השלום", זו הייתה לשון המסרון ששיגר השבוע [1 באפריל] אחד משרי הליכוד הבכירים לכמה ממקורביו, דקות לאחר שהתברר שאבו מאזן הגיש בקשה להתקבל ל-15 ארגונים של האו"ם במעמד של מדינה. כלפי חוץ, השר הזה דווקא מגבה את בנימין נתניהו ו"תומך" בפתרון שתי המדינות. כלפי פנים, השר הזה יודע היטב שכל מי שייתפס מצביע או תומך בפשרות ובהצעות שמציע ג'ון קרי, ישלם מחיר יקר בפריימריס הקרובים בליכוד. אז עדיף ככה, מבחינת כל פוליטיקאי חפץ חיים בימין ובמרכז הפוליטי בישראל. שלום או משא ומתן עם הפלסטינים הוא מתכון לצרות מבית. בשביל מה, שואלים את עצמם שרי הליכוד הבכירים, צריך את כאב הראש הזה?

השאלה הזו טובה גם לגבי ג'ון קרי. כאב הראש שלו השבוע היה גדול אף יותר מזה של שרי הימין בישראל. על הראש הדואב שלו לא היו רק הישראלים, אלא גם הפלסטינים.

כל מה שקרה ליוזמת ג'ון קרי השבוע היה מרוח מראש באותיות של קידוש לבנה על כל קיר, בדרך למבוי הסתום אליו הגענו. עמדו כאן, מצד אחד, כרוניקה של התרסקות ידועה מראש, ומצד שני התלהבות סוחפת, מעט ילדותית, בה היה מצויד ג'ון קרי בהסתערותו על המשא ומתן. לו למד קרי ובדק את ההיסטוריה של 20 השנים האחרונות, היה מגלה שהמשימה אליה יצא היא בלתי אפשרית. איש ממנה חי עוד לא חזר. אפילו טום קרוז לא היה מצליח לחבר את שני הצדדים הסרבנים הללו. בסוף, גם אוקיינוס גדול של כוונות טובות לא יכול להפוך מעגל לריבוע, או לערבב שמן עם מים.

הבעיה של קרי היא, בדומה לכל קודמיו, שהוא חושב בהיגיון. ההיגיון של קרי הוא היגיון אמריקאי, קוסמופוליטי, של השכל הישר. היגיון מהסוג הזה הוא מצרך נדיר במזרח התיכון. כשהוא יושב בנפרד עם הצדדים, קרי יוצא נלהב וחדור אמונה. נתניהו מפליג בתיאורים על הצורך בשלום, מצהיר בתוך החדר על נכונותו לשלם את המחירים הכואבים למען השלום, וכן הלאה. אבו מאזן, כנ"ל בדיוק. כשזה מגיע למעשים, או לויתורים, העסק קורס לתוך עצמו.

יכול להיות שעוד תימצא הדרך להאריך את המשא ומתן עד תחילת 2015. פריצת דרך של הרגע האחרון, התגמשות מפתיעה בזמן פציעות, איומים אמריקאים בוטים ומפורשים שיכופפו את הצדדים ויכפו הארכה. אז מה? לאן תוביל אותנו ההארכה הזו? לאותו מקום בדיוק.

הנה תיאורה של סצנה שהתרחשה השבוע בלשכת ראש הממשלה נתניהו בירושלים, ממנה אפשר ללמוד על הצד הישראלי: בימים שלישי ורביעי השבוע [2-1 באפריל], השלב הקריטי ביותר של המשא ומתן, ניהל את המצב נתניהו מתוך חדרו של היועץ לביטחון לאומי שלו, יוסי כהן. הצטופפו שם ציפי לבני, עו"ד יצחק מולכו, שר הביטחון יעלון, היועץ לביטחון לאומי כהן, ועוד פקידים ויועצים שונים. נתניהו נכנס ויצא מהחדר בתזזית, על הקו של הטלפון האדום עלה מדי פעם ג'ון קרי, צעקות רמות בקעו לכל עבר.

באותם רגעים ממש, בחדר סמוך, באותה הלשכה, פעל חמ"ל של האגף הימני בממשלתו של נתניהו. היו שם חברי הכנסת הימניים, סגני השרים הימניים ונציגים של "הבית היהודי", המפלגה הימנית בקואליציה, שפרישתה עלולה הייתה לגרור את ישראל לבחירות חדשות בתוך זמן קצר. בחדר של יוסי כהן נעשו מאמצים להאריך את המשא ומתן תוך שחרור 400 אסירים פלסטינים והקפאה חלקית של הבנייה בהתנחלויות, ואילו בחדר הסמוך פעלו אנשי הימין כדי לסכל את הכוונה הזו. הכל קרה במקביל, באותה לשכה של אותו ראש ממשלה, ובאישורו. אין דבר שאינו אפשרי בפוליטיקה הישראלית.

מן העבר השני, ברמאללה, שם יושב הצד הפלסטיני, הדברים אינם מעודדים יותר. אולי אפילו פחות. שם עומד מנהיג בן 79, עייף ותשוש, שנבחר באופן דמוקרטי לפני כעשר שנים, מוקף אנשי אופוזיציה שדוחקים בו להקצין, ונטול מנדט כלשהו לוויתורים כלשהם. מחמוד עבאס, הלא הוא אבו מאזן, לא מסוגל להישיר מבטו אל העם הפלסטיני ולהסביר לו שלא תיתכן זכות שיבה של פליטים לתחומי ישראל. הוא לא מסוגל לחתום על סיום הסכסוך ולא מסוגל להכיר פומבית בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אין היום פלסטיני שמסוגל לנפק את הוויתורים האלה, ולהישאר בחיים.

העם הפלסטיני מפולג בין עזה, הנשלטת בידי חמאס וארגונים קיצוניים ממנו, שכלל אינם מכירים במדינת ישראל, לבין הגדה המערבית, הנשלטת לכאורה בידי הרשות הפלסטינית, אך תוססת, רוגשת ומבעבעת בין ארגוני סירוב שונים, אנשי אופוזיציה, מחנות פליטים סרבניים ואנשים כמו מוחמד דחלאן (מבחוץ) וג'יבריל רג'וב (מבפנים) שלא יניחו לאף מנהיג לבצע שום ויתור, בדרך למבוי הסתום עם ישראל. יש הקבלה מוחלטת בין מתפקדי הליכוד הימניים, הכופים על נתניהו ושריו לא לוותר לפלסטינים, לבין הציבור הפלסטיני המיליטנטי, הכופה על מנהיגיו לשמור על החלום, בלתי אפשרי ככל שיהיה.

כל זה, בטרם דיברנו על הפליטים הפלסטינים, שמפוזרים בין מחנות הפליטים ומדינות ערב השונות, ועושים הכל על מנת להנציח את פליטותם לאורך עשרות שנים. כשישראל קמה ב-1948, הציפו אותה מיד גלי עלייה אדירים של מאות אלפי פליטים שנפלטו במקביל ממדינות ערב הסובבות: עיראק, תימן, מצרים, סוריה, מרוקו, תוניס ועוד. הפליטים היהודים השאירו מאחור את כל כספם, רכושם, תרבותם וחייהם, נקלטו במדינה הצעירה, נזרקו לפריפריה ושוכנו בעיירות פיתוח נידחות, אבל לא התבצרו בפליטותם, לא דרשו לחזור לשום מקום, שיקמו את חייהם והפכו לאזרחים שווי זכויות וגאים במדינתם העצמאית.

בצד השני, הפלסטיני, הכל קרה הפוך. בכסף ששפך העולם הערבי על מלחמות ושטויות אחרות ב-60 השנים האחרונות, אפשר היה להפוך את כל מחנות הפליטים במזרח התיכון לגנים פורחים. אבל לאף אחד לא הייתה כוונה אמיתית לעשות את זה. שם המשחק הוא הנצחת המצוקה, המסכנות והקיצוניות. חלום השיבה עדיין חי ופועם. כל עוד לא יוותרו עליו, לא ימצאו פרטנר ממשי בצד השני.

הציבור הישראלי מפולג ביחסו להקמת מדינה פלסטינית או ויתור על השטחים או חלוקת ירושלים, אבל מאוחד לחלוטין, בקונצנזוס נדיר, סביב השלילה המוחלטת של שיבה לתחומי ישראל. במצב הדברים הנוכחי, לא תהיה לג'ון קרי, גם אם יקבל כוחות על של "סופרמן", שום אפשרות לרבע את המעגל. מוטב היה להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בה: אין היום יכולת להגיע להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. נתניהו לא ישרוד פוליטית יום אחד, אבו מאזן עלול לא לשרוד פיסית שבועיים. לכן היה צורך לחפש פיתרון אחר, מחוץ לקופסה. לנסות משהו יצירתי. לנסח מחדש סדרה של הסדרי ביניים עם אופק מדיני וערבויות בינלאומיות לפלסטינים. קרי החליט ללכת על כל הקופה. עכשיו הוא ניצב מול השברים.

שתי הערות לסיום: בפעם הקודמת שזה נגמר ככה, בקמפ דייויד 2000 עם קלינטון, ברק וערפאת, פרצה האינתיפאדה השנייה, שהפילה חלל כ-1,100 אזרחים ישראלים וכ-4,000 פלסטינים. צריך לעשות הכל ולמצות כל דרך כדי שזה לא יקרה שוב.

כן, ויש גם את העניין של ג'ונתן פולארד. אני שואל את עצמי מתי יבין הממשל האמריקאי שבכל הקשור למרגל הישראלי הכלוא כבר כמעט 30 שנה בתנאים קשים, נחצו כל הגבולות, נפרצו כל הסכרים וחוללו כל הקווים האדומים של אנושיות, מוסר, זכויות אדם והיגיון בריא. אני שואל את עצמי איך אין שם, בבית הלבן או בסטייטדיפרטמנט או איפשהו, אף אחד שירים רגע את הקול ויסביר לנוכחים את גודל הצביעות של מעצמה, הדורשת מבעלת בריתה לשחרר בסיטונות עשרות, מאות ואלפי רוצחים ברוטליים, מחבלים עם גלונים של דם אזרחים חפים מפשע על הידיים, רק כדי להאריך משא ומתן מלאכותי, בעוד היא ממשיכה לענות אדם אחד שפשע לפני שלושים שנה וחטף עונש גדול פי כמה מכאלה שפשעם גדול בהרבה משלו. נדמה לי, שעם התהייה הזו אמתין עוד זמן רב.