הכישלון הטראגי של מבחן עזה

כשאריאל שרון הגה את תוכנית ההתנתקות, במסגרתה פינתה ישראל את רצועת עזה [2005], הרסה עד היסוד את היישובים הישראלים הפורחים שהיו בה והתייצבה על הקו הבינלאומי, שאלו אותו מה יקרה אם הפלסטינים ימשיכו לשגר רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית גם אחרי הפינוי. "במקרה כזה", אמר שרון, "אני דורש שכל רקטה תיענה באש ארטילרית כבדה".

ההיגיון של שרון היה פשוט: ברגע שנגמר הסכסוך הטריטוריאלי, ברגע שהכיבוש מסתיים, המשך שיגור רקטות לעבר יישובים אזרחיים הוא קו אדום. צריך לענות על כל רקטה בעוצמה לא פרופורציונאלית, כדי להבהיר שישראל לא תסכים להמשך המצב בו כמיליון אזרחים מוחזקים בני ערובה על ידי כמה ארגוני טרור.

ההוראה של שרון לא הגיעה לשום מקום. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, שיגר בעקבותיה חוות דעת מפורטת לפיה אסור לנקוט בצורת תגמול כפי שהורה ראש הממשלה. התפתח ויכוח, שרון זעם, דפק על השולחן, צעק והתקומם, אבל לא הצליח לשנות את רוע הגזירה. ארגוני טרור הם ארגוני טרור, בהגדרתם, ואילו מדינה דמוקרטית ריבונית כפופה לחוקים אחרים לגמרי. שרון ביצע את ההתנתקות, היישובים היהודיים נהרסו ונשרפו (פונו גם ארבעה יישובים בצפון השומרון), כ-8,600 מתנחלים הפכו לחסרי בית וישראל התייצבה על קו הגבול הבינלאומי של רצועת עזה.

מאז, הפכו הרקטות ממטרד שולי לבעיה אסטרטגית. חמאס השתלט בכוח על הרצועה, טאטא ממנה את הרשות הפלסטינית ואת מנגנוני הביטחון של מוחמד דחלאן, והפך אותה לבסיס טרור רוחש רקטות וטילים שמאיים היום לא רק על דרומה של ישראל, אלא מסוגל לכסות גם את גוש דן, בואכה הרצליה, ברקטות מסוגים שונים. מאז יציאתה של ישראל מעזה חיים תושבי דרום הארץ תחת איום מתמיד של אזעקת "צבע אדום", צמודים לחדרים ממוגנים ומתקשים לנהל אורח חיים נורמלי.

האלימות בין שני הצדדים מתחלקת לשלושה סוגים: הראשון הוא הטפטוף השגרתי, במסגרתו מדי פעם משוגרות כמה רקטות לעבר ישראל, חיל האוויר מגיב בהפצצה אינסטינקטיבית של כמה יעדים ברצועה, והשקט חוזר לאחר כמה שעות.

השני הוא ה"סבב". כאן מדובר על שיגורים עוצמתיים יותר של כמה עשרות רקטות, בעקבותיהן מגיבה ישראל בכוח רב יותר על ידי חיל האוויר ואולי גם השריון, הפלסטינים משגרים מיד מנה נוספת של רקטות, הפעם גם לערים גדולות כמו אשקלון, באר שבע ואשדוד (כ-40 ק"מ מתל אביב). אז נכנסים לתמונה מתווכים שונים (בדרך כלל המצרים) ומושגת הפסקת אש, עד הסבב הבא.

הסוג השלישי של האלימות הוא ההתלקחות הגדולה. כאלה היו שתיים מאז ההתנתקות: מבצע "עופרת יצוקה" אצל ראש הממשלה אהוד אולמרט, ומבצע "עמוד ענן" אצל נתניהו. אלה האירועים המעצבים את מאזן הכוחות ואת משוואת ההרתעה בין הצדדים. בהם נקבעים כללי המשחק, שמעודכנים ומשודרגים מחדש רק בהתלקחות הגדולה הבאה.

לכאורה, אין כאן התמודדות בין שני צדדים מאוזנים. לישראל יתרון מכריע על כל ארגוני הטרור העזתים גם יחד. יש לה את חיל האוויר, החזק מסוגו במזרח התיכון ואולי בעולם. יש לה צבא מסודר ומאומן, שריון, כוחות רבים ומאומנים של חיל רגלים, יש לה מטוסים ללא טייס, כלי טיס לא מאוישים שמסוגלים לבצע סיכולים ממוקדים בדיוק ובעוצמה נדירים, יש לה לוויינים, שירותי מודיעין מהטובים בעולם, יכולות סייבר ותקשוב מתוחכמות, יחידות מיוחדות, ומה לא.

במציאות, ישראל היא הצד החלש. היא מוגבלת. את רוב כוחה היא נאלצת לנצור. היא נשפטת בקודים בינלאומיים מדוקדקים. היא מביטה בארגוני הטרור בעזה, המשגרים את הרקטות שלהם מתוך ריכוזי אוכלוסייה, ממקמים את מחסני הרקטות בבתי מגורים, מסתתרים מאחורי נשים וילדים ויורדים אל מתחת לאדמה בכל פעם שנהיה קצת מסוכן בחוץ, וידיה כבולות.

כל המתואר לעיל הוא התיאור המדויק של מה שמכונה בז'רגון המקצועי "עימות א-סימטרי". לעימות מהסוג הזה כללים משלו. עובדה היא שבכל פעם שמסתיים עימות כזה, הפלסטינים מכריזים בקול גדול על ניצחון היסטורי, ומקפלים את המשגרים. ישראל, מצדה, מסתפקת בהחזרת השקט ובכמה הצהרות חלולות של ראש הממשלה נתניהו, שהבטיח טרם עלותו לשלטון להפיל את שלטון חמאס ולנקות את עזה מרקטות, ומסתפק בחמש השנים האחרונות בתגובות נקודתיות והכלת האירועים תוך הפגנת איפוק מרשים.

מה קרה השבוע? השבוע היינו ב"סבב" נוסף. זה החל עם פעילות של צה"ל באזור ה"פרימטר". מדובר ברצועה ברוחב של מאה מטרים ממערב לגדר המפרידה בין ישראל לפלסטינים. האזור אמור להיות בשליטה פלסטינית, אבל בהבנות "עמוד ענן" הובהר כי מותר לצה"ל לפעול בו לצורך חישוף צמחייה, כדי למנוע מהטרוריסטים להצמיד לגדר מטעני חבלה רבי עוצמה. במהלך הפעילות הצה"לית הזו, שהיא טכנית בעיקרה, התקרבה חוליה של שלושה אנשי ג'יהאד אסלאמי לאזור, הציבה מרגמות והכינה אותן לשיגור נגד החיילים. מל"ט של חיל האוויר צילם את כל הפעילות הזו ובהמשך הצילומים הופצו על ידי דובר צה"ל. חיל האוויר הגיב לפעילות הזו במהירות: כלי טיס לא מאויש פגע מהאוויר בשלושת פעילי הג'יהאד והרג אותם.

למחרת, שיגר הג'יהאד האסלאמי כמאה רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, הסמוכים ביותר לגדר. מדובר במספר שיגורים עצום, ובעצם בהכרזת מלחמה.

חיל האוויר הגיב בכמה עשרות תקיפות. הג'יהאד המשיך לשגר. חיל האוויר שוב תקף כמה עשרות מטרות. בשלב הזה, כשהג'יהאד יורד אחורה וממצה את האירוע, נכנסים במקומו לסבב אנשי ועדות ההתנגדות העממיות, שממשיכים את השיגורים ושומרים את סבב האלימות על "אש קטנה". תמיד יש גורמים שישמחו להצטרף לחגיגה לא להם בעזה. הסיכון נמוך - הפוקוס של ישראל הוא על הג'יהאד, ואין סיבה לפספס את ההזדמנות לשגר כמה רקטות על אזרחים בצד השני.

במצב הדברים הזה, שיגרה ישראל לעבר אנשי הג'יהאד את האיום האולטימטיבי: אם אתם לא מפסיקים, ישראל מחדשת את הסיכולים הממוקדים. האיום עשה את שלו. בשעה שהדברים הללו נכתבים, יום שישי בבוקר [14 במארס], עושה רושם שהג'יהאד נרגע. אין דבר שמטיל אימה גדולה יותר על צמרת הנהגת הטרור ברצועה מאשר הסיכולים הממוקדים. ישראל היא חלוצה עולמית בתחום הזה והגיעה ליכולות אבסולוטיות, שמשלבות מודיעין איכותי, גם בתחום היומינט (מודיעין אנושי) וגם בתחום הסיגינט (מודיעין אותות) והוויזינט (מודיעין חזותי), עם יכולת ביצוע מהירה וגמישה המשלבת בין כל זרועות צה"ל בתזמון מדויק.

למרות הצהרותיהם הרברבניות וגבורתם הווירטואלית, ראשי הג'יהאד והחמאס אוהבים מאוד את החיים ולא באמת מתחשק להם לעלות בסערה השמיימה כשהם רכובים על אופנוע או נוסעים במכונית באחד מרחובות עזה.

האיום עשה את שלו. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב היציאה מהסבב, שלב בו הטפטופים נמשכים עוד יממה או שתיים, חיל האוויר עונה באופן סמלי, עד שהעניין גווע לגמרי. בעוד שבועיים או חודשיים, יהיה הסבב הבא. העסק הזה נמשך כבר למעלה מעשור.

נדמה לי שיהיה קשה למצוא בעולם מדינה ריבונית אחת, שהייתה מוכנה לספוג עשור של ירי רקטות לעבר אזרחיה, על לא עוול בכפם. ישראל, שנמצאת במצב סבוך בהרבה משאר מדינות העולם ומטפלת בחמש חזיתות בו זמנית, ממשיכה לחיות את הסיוט בעזה, כי בשלב הזה הוא לא מהווה סיכון קיומי של ממש.

הטרגדיה טמונה בהיבט אחר של המצב: העובדה שהפיילוט בעזה נכשל, שהפלסטינים ניצלו את יציאת ישראל כדי להפוך את עצמם למחסן רקטות וטרור ולא כדי לשקם, לבנות ולהיבנות, היא זו שהופכת את רוב הישראלים לסקפטיים וחשדנים בכל מה שקשור לתהליך השלום וליוזמות נוספות מהסוג של עזה, ביהודה ושומרון.

כשהישראלים כל כך סקפטיים ואבו-מאזן לא מוכן בשום אופן להעלות על דל שפתיו את ההכרה בעובדה שישראל היא מדינת העם היהודי, מה הפלא שג'ון קרי מוצא את עצמו, כצפוי, מול מבוי סתום.