דמדומי מעריב

צומת מעריב, המפגיש בין דרך בגין והרחובות יצחק שדה, קרליבך ולינקולן, הוא אחד הצמתים המוכרים והסואנים ביותר במדינה. אמרת צומת מעריב, אמרת מקום שאין ישראלי שאינו יודע היכן הוא שוכן. כמעט כל הדרכים בתל-אביב מובילות מצומת מעריב ולצומת מעריב.

במשך עשרות שנים עמד במלוא הדרו, בפינת דרך בגין וקרליבך, הבניין רחב הידיים שהעניק לצומת את שמו של העיתון שפעל בין כתליו, ולרחוב קרליבך הסמוך – את שמו של האיש שייסד את העיתון ועמד בראשו בשנותיו הראשונות, עזריאל קרליבך. לפני כמה שבועות טיפסו פועלים על גג בית מעריב ועקרו את אותיות הענק האדומות שציינו את שמו. עתה עומד הבניין שומם, כניסתו נטושה, חלונותיו פתוחים למחצה, וחלק ממזגניו עקורים. כך חולפת לה תהילת עולם.

מעריב, שעד שנות ה-70 של המאה העשרים הציב בעמודו הראשון את הסיסמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", נושם עתה את נשימותיו האחרונות. אם לא יקרה נס של הרגע האחרון, הוא ייהפך לקורבן האחרון (לעת עתה) בבית-העלמין ההולך וגדל, שבו קבורים זה לצד זה העיתונים הישראליים שהלכו לעולמם.

הגסיסה הייתה ארוכה למדי ונמתחה על פני שנים ארוכות ומייסרות. מו"ל בא ומו"ל נטש, והעיתון הלך ואיבד ממעמדו ומזוהרו. דומה שבתחרות חסרת הרחמים שהתפתחה על לבו וכיסו של הקורא הישראלי, מעריב התקשה להציב אלטרנטיבה ראויה. עיתונים אחרים הקטינו את הפורמט, והצהיבו, והציעו כותרות נוצצות, ושיווקו קלילות ורכילות בניסיון חסר מעצורים לרכוש מקום בשוק העיתונות. ורק מעריב בלט בשמרנות שלו ובמאמציו הנואשים לדבוק באתמול.

גם כשהמילים איבדו מחשיבותן לטובת תשלובת של צילומים מרהיבים וגרפיקה מושכת, המשיך מעריב להציע לקוראיו מאמרים וניתוחים ופרשנויות ארוכים וטרחניים למדי. הקורא הישראלי שחיפש קיצורי דרך, הלך שבי אחר הנוסחה שהציע יריבו המושבע, ידיעות אחרונות. בנוף הישראלי אין עוד עיתון שמתקרב להצלחה המסחררת של העיתון הזה, שחיפש ומצא שילוב מנצח שכבש את לבותיהם של צעירים ומבוגרים, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, בעלי עמדות ימניות ובעלי עמדות שמאליות, גברים ונשים. מאות-אלפי העותקים שהוא מוכר בסוף השבוע, הפכו אותו לחלק בלתי נפרד מהגדרת הישראליות.

עיתונים רבים ניסו לחקות את ידיעות אחרונות ולהעתיק את נוסחת הקסם שלו. הם נפלו ונעלמו, וידיעות נותר בודד בצמרת. יום אחד, בתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים, הדהים מעריב הסולידי והשמרני את קוראיו ושינה את מראהו ללא הכר. הדמיון בינו ובין יריבו היה מושלם, ולמעט השם השונה, קשה היה להבחין בהבדלים כלשהם. אותן כותרות, אותן ידיעות, אותן תמונות, אותה גרפיקה. בניסיון נועז למשוך קוראים חדשים וצעירים, הימר העיתון על כל הקופה. הקוראים הוותיקים זעמו ואיימו לנטוש, הקוראים הצעירים לא באו.

ככל שניסה והתאמץ לשמור על מה שנותר ממעמדו, מעריב ניגף ונחל כישלון אחר כישלון. עורכים ראשיים התחלפו בזה אחר זה, אבל כולם נטשו כלעומת שבאו כשהם מותירים אחריהם עיתונאים מיואשים. מהעיתון הנפוץ ביותר במדינה הפך מעריב לעיתון השני בגודלו, כשהוא משתרך הרחק מאחורי ידיעות אחרונות.

ואז התרחש אירוע שחולל רעידת אדמה בעולם העיתונות הישראלי. ב-30 ביולי 2007 הופיע הגיליון הראשון של ישראל היום, עיתון חדש שחולק חינם לעוברים ושבים. הבעלים, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, מאס במה שכינה סיקור חד-צדדי של הימין וידידו בנימין נתניהו בעיתונות הישראלית, והקים עיתון שנועד להעניק סיקור אוהד יותר לשניהם.

מה שהחל כהרפתקה פיננסית לטובת ידיד שמשמש כראש ממשלה, הפך בתוך זמן קצר להצלחה מסחררת. בדהירתו קדימה דרס החינמון החדש את כל מה שעמד בדרכו. ישראלים שנהגו לרכוש עיתון בכסף מלא, קיבלו עתה עיתון חינם אין כסף. ולא נדרש כל מאמץ מיוחד להשיג אותו. לאן שרק פנו המתין להם מחלק עיתונים בחינם.

מבחינת מעריב זו הייתה מכת מוות. העיתון התקשה לעצור את הנפילה והציע את עצמו לכל המרבה במחיר. באין הסתערות של רוכשים, נמכר מעריב בספטמבר 2012 לאיש העסקים שלמה בן צבי תמורת סכום נמוך מאוד. כעבור חודש, ב-23 באוקטובר 2012, הופיע העיתון כשעמוד השער שלו ריק מתוכן חדשותי, ובמרכזו ספק בקשה ספק תחינה מצד עובדי מעריב לקוראים, כדי שאלה יאפשרו להם להוציא עיתון ראוי. זה לא עזר. מיום ליום העיתון המשיך לדמם קוראים, ותפוצתו ירדה לממדים מבהילים. נתוני החשיפה האחרונים למחצית השנייה של 2013 הצביעו על שיעור של 3.5% בלבד.

"העיתון היום חי בהנשמה מלאכותית, וכולנו מחכים שיבוא קונה ויגאל אותו מייסוריו", סיפר לאל-מוניטור שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של העיתון. לפני כשבועיים העיתון חדל להופיע במשך השבוע, והוא הופץ במתכונת מצומצמת בימי שישי בלבד. המו"ל בן צבי הציע אותו למכירה. ירושלמי, יחד עם למעלה מ-130 עיתונאים נוספים, הוצא לחופשה ללא תשלום עד שייוודע מה יעלה בגורלו של העיתון. עד כה איש לא הפגין נכונות ליטול על עצמו את המשא הכבד.

ירושלמי, שעבד בעיתון יותר מ-30 שנה, משוכנע שהברית בין נתניהו לאדלסון היא שהביאה את מעריב אל סף מותו. "מי שהביא את ישראל היום לישראל, הוא שהביא לחיסולו של מעריב", אמר השבוע, מתקשה להסתיר את זעמו, "אני רוצה לומר שכמעט בוודאות נתניהו ואדלסון שואפים להשתלט על שוק התקשורת בישראל. זו בעיטה גסה בדמוקרטיה הישראלית".

בתווך מזדקר בית מעריב כגלעד עצוב לימים אחרים, שבהם מעריב הצטייר כסמל של התקשורת הישראלית. הבניין מיועד להריסה. מגדל עסקים בן 55 קומות עומד לקום תחתיו.