קרי מתווך הוגן

האנשים של ג'ון קרי מחפשים אוניברסיטה ישראלית שתארח נאום אפשרי של קרי לאומה, כאן בישראל. הרעיון הזה, שקרי יפנה ישירות לציבור הישראלי ויסייע לשכנע אותו בנחיצות השגת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נרקם בחודשים האחרונים ונחשף כאן בשבוע שעבר.

החלטה סופית עוד אין, אבל נחיצות יש. סקרים אחרונים בישראל מצביעים על העובדה שהישראלים איבדו אמון בארה"ב, כמי שתעמוד על האינטרסים של המדינה היהודית גם בשעת צרה. 70% מהישראלים סבורים שארה"ב אינה מתווך הוגן. אגב, לו נערכו סקרים דומים בקרב הציבור הפלסטיני, אני מעריך שרוב גדול עוד יותר היה קובע שג'ון קרי אינו מתווך הוגן. אם גם הישראלים וגם הפלסטינים משוכנעים שארה"ב נוטה לטובת הצד השני, סימן שקרי במצב טוב. הוא עושה, כנראה, משהו נכון. האם זה יספיק לו? ההיסטוריה והסטטיסטיקה קובעות שלא. במזרח התיכון, כדי להשיג משהו חיובי, לעולם יהיה חסר גרוש ללירה. אבל קרי מתעקש.

בשעה שהטור הזה נכתב, יום שישי לפני הצהריים [7 בפברואר], נשא שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן נאום בפני המועדון המסחרי תעשייתי בתל אביב. כבר רבות נכתב והוערך כי ליברמן 2014 הוא המבוגר האחראי של האזור כולו והמשקולת המשמעותית העיקרית בקואליציה של נתניהו התומכת באמירת "כן" לקרי.

בנאומו היום, עיגן ליברמן את מעמדו החדש ביתר שאת. על הטקסטים שלו יכול היה לחתום גם הנשיא, שמעון פרס. כה אמר איווט: "ג'ון קרי הוא ידיד אמת לישראל. אני לא רואה חוכמה בלקחת ידידים ולהפוך אותם לאויבים. בהקשר ליוזמה האמריקאית, מתקיימת אצלנו תחרות רטורית מי יותר בוטה, מי יותר מתלהם... אני רואה את בנט רץ למיקרופונים, אבל לא רואה אותו רץ לאופוזיציה. קרי מוביל את התהליך בצורה נכונה... אני בהחלט בעד הסדר עם הפלסטינים אבל נגד להיות פראייר... נכונות כמו שיש בעולם הערבי המתון אני לא זוכר. יש לנו הזדמנויות כפי שמעולם לא היו ואנו חייבים לנצל אותן. שלמות העם חשובה משלמות הארץ".

מדובר בטקסט מכונן. ליברמן החדש הוא מתון, מפוכח, שואף שלום, מחרחר משא ומתן. הוא הבין שעדיף להיות היורש של בנימין נתניהו מאשר המחליף של נפתלי בנט.

רק דבר אחד קלקל את המסיבה של יום שישי. בעוד ליברמן מדבר, התראיין מספר 2 שלו, שר החקלאות יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, ואמר [לעיתון ''סופשבוע''] דברים הפוכים לגמרי: קרי אינו מתווך הוגן, הוא חצה את הגבול, אינך יכול להיות מתווך הוגן ולהטיל את מלוא האחריות על צד אחד, קרי מנסה להפחיד ולהפעיל לחץ בצורה לא לגיטימית.

זה לא רק השר שמיר. בשבוע האחרון ספג שר החוץ האמריקאי מתקפה משולבת של פוליטיקאים ישראלים בכירים. בתחילת השבוע [2 בפברואר] יצאו השרים יובל שטייניץ, גלעד ארדן ולימור לבנת בהצהרות בוטות נגדו. שטייניץ, הנחשב למקורב מאוד לבנימין נתניהו, הגדיל לעשות וכינה את הדברים שאמר קרי [1 בפברואר] בכנס מינכן לביטחון כ"פוגעניים ובלתי נסבלים". באותו יום תקף גם נתניהו עצמו את האיומים בחרם נגד ישראל, אבל לא השתמש בשמו של קרי. בסופו של הסבב הזה שבר נתניהו שיא של צביעות, כשפנה לשריו והורה להם להפסיק לתקוף את שר החוץ האמריקאי.

לא צריך להיות שועל פוליטי כדי להבחין במשחק הכפול של ביבי. כששלושה שרים המקורבים אליו מאוד יוצאים באותו יום וכמעט באותה שעה בהתקפה על קרי, והוא עצמו מוסיף דלק למדורה בהמשך היום, מבלי להזכיר את השם המפורש, ואחר כך הוא "מורה" להם לא לתקוף את קרי, המסר ברור. זה לא אני, אומר נתניהו, זה הם. אין לי רוב בליכוד למהלכים הללו, הוא מאותת לקרי, אין אמון בציבור לסיכונים הללו, אתה לוקח אותי לקצה, אתה דוחף אותי אל מעבר לצוק תלול.

בניגוד לשרי הליכוד ונתניהו, במקרה של ליברמן ושמיר לא מדובר במשחק כפול או במהלך מתואם. כאן מדובר בחוסר תיאום מוקצן. שמיר הוא איש ימין אידיאולוגי קיצוני, מבית. שמיר הוא אידיאולוג. ליברמן הוא פרגמטיסט. מפלגתו של ליברמן שייכת לליברמן ורשומה על שמו בטאבו. הוא זה שקובע את הרשימה ערב הבחירות, הוא מביא, הוא מוציא, הוא מעלה והוא מוריד. ע"ע דני איילון, סגן שר החוץ, שליברמן ערף את ראשו ערב הבחירות האחרונות והפך אותו להיסטוריה. מעניין יהיה להאזין לשיחת הטלפון שיקיים בוודאי ליברמן עם יאיר שמיר היום, מחר או בעוד שבוע. נעימה היא לא תהיה.

אצל נתניהו זה לא רק משחק כפול. ראש ממשלת ישראל מנהל בחודשים האחרונים חיים כפולים של ממש. דומה מאוד לבעלים המחזיקים שתי משפחות, שאינן יודעות זו על זו. כל אחת מהנשים משוכנעת שהיא האישה החוקית והיחידה.

כשהקטטה הציבורית בין השרים הנצים לג'ון קרי ניטשת באמצעי התקשורת, ממשיכים צוותי המשא ומתן של הצדדים לעבוד במרץ. קרי אמנם לא הגיע לכאן כבר שבועיים לפחות, אבל העבודה נמשכת במלוא הקצב. מצדו של נתניהו עובדים השגריר בוושינגטון רון דרמר, היועץ לביטחון לאומי יוסי כהן, השליח האישי עו"ד יצחק מולכו, המזכיר הצבאי אלוף אייל זמיר וגם יועץ התקשורת המקורב לירן דן. הם יושבים על הניסוחים של מסמך ה-TOR (Terms Of Reference), ומתקדמים. טל בקר, איש משרד החוץ והנציג של ציפי לבני, עובד על הניסוחים הסופיים מול ג'ונתן שוורץ מהסטייט-דיפרטמנט. ההערכה היא כי מבחינת הציר הישראלי-אמריקאי, העבודה קרובה לישורת האחרונה שלה.

גם התוכנית הביטחונית מתקדמת. בניגוד לכל מה שפורסם, אין תוכנית ביטחונית אמריקאית סופית. יש הצעה שהוגשה על ידי הצוות של קרי, בראשות הגנרל ג'ון אלן. עכשיו עובדים צוותים משני הצדדים על המתווה הסופי. הרמטכ"ל הישראלי, רב אלוף בני גנץ, שמכיר את הגנרל ג'ון אלן עוד מתקופת היותו נספח צה"ל בוושינגטון, מפקח אישית על העבודה, שמתבצעת באמצעות צוות מיוחד של אגף התכנון של צה"ל.

במערכת הביטחון הישראלית סבורים שזהו אינטרס לאומי מדרגה ראשונה להגיע לתוכנית ביטחונית משותפת. אבל, באותה נשימה, הגנרלים הישראלים מתיישרים עם הקביעה של שר הביטחון שלהם, משה (בוגי) יעלון, שרואה בחיישנים, לוויינים, צפלינים, מל"טים, אנטנות וגדרות רק אמצעי סיוע. שום דבר, אומר יעלון, לא יכול להחליף את החיילים בשטח. בצה"ל מנסים לגבש עכשיו תוכנית ל"התערבות מהירה" אפשרית של כוחות ישראלים ככל שיווצר צורך מיידי לכך, גם בשטח פלסטיני. לדוגמה: פיגוע מתגלגל, מעבר של אמצעי לחימה אסטרטגיים, כניסת מבוקשים וכו'.

מול הפלסטינים, האמריקאים נתקלים בקשיים רבים יותר. בניגוד לנתניהו, שהסכים לבלוע את "קווי 67'" כבסיס לניהול המשא ומתן (עם חילופי שטחים, כמובן), אבו מאזן מתקשה מאוד לעכל אפשרות שהמסמך האמריקאי יכיל הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויעקר את "זכות השיבה" מתוכן כלשהו. נתניהו הבהיר לקרי שללא שני האלמנטים האלה, אי אפשר יהיה להעביר את המסמך בשום קונסטלציה בישראל, גם אם הוא מוגדר בסופו של דבר כמסמך אמריקאי, ותו לא. קרי הבין, אבל קשה לו לספק את הסחורה. בניגוד לישראל, על הפלסטינים אין לקרי מנופים רבי עוצמה. אי אפשר לאיים עליהם בחרם, רמת החיים שלהם אינה גבוהה, אין להם הרבה מה להפסיד. גם אם מעמדה של הרשות הפלסטינית בוושינגטון "ישונמך", לאבו מאזן אופציות ואלטרנטיבות רבות, גם בתחום הכלכלי. הוא ילך לאו"ם, יקבל הכרה כמדינה, יגרוף תמיכה כלכלית ממדינות ערב ויתקרב למוסקבה ולבייג'ין. כשאין לך מה להפסיד, מצבך לפעמים טוב יותר.

המהלך האירופי לתחילת גיבוש חרם על ישראל אינו אירופי טהור. מדובר במהלך אמריקאי-אירופי מתוכנן היטב, לפרטי פרטיו. בקדנציה הקודמת של אובמה, בכל פעם שהאירופים העלו את האפשרות להתחיל בהחרמת מוצרי ההתנחלויות, למשל, היו האמריקאים אלה שהורידו את האפשרות מסדר היום. אנחנו מטפלים בנושא המדיני, אמרו לאירופים, אל תתערבו. כך היה. הקדנציה השנייה של אובמה שונה לחלוטין. את המדיניות גיבש קרי עצמו, מול האירופים. כשהחלה הקדנציה הזו נכתב כאן שהאירופים והאמריקאים יתחלקו בתפקידים: אמריקה תהיה השוטר הטוב, אירופה השוטר הרע. אובמה ייתן לאירופים לעשות עבורו את העבודה השחורה. זה, בדיוק, מה שקורה עכשיו.

בעוד קרי נואם במינכן על סכנות החרם על ישראל, החלו בנקים וקרנות פנסיה בסקנדינביה להודיע על הפסקת השקעות בישראל. מדובר בסנוניות ראשונות, שאמורות לבשר את בוא החורף. בניגוד לעבר, הפעם ארה"ב לא ממהרת להרגיע את ישראל ש"יהיה בסדר", וש"לא ניתן להם לעשות לכם את זה". להיפך. אמריקה מפמפמת את החרדה בישראל ומוסיפה רמזים מטעמה: לא נוכל להיות שם כל הזמן עבורכם, אומרים האמריקאים לישראלים, כשרכבת החרם תצא מהתחנה, קשה יהיה לעצור אותה, ע"ע דרום אפריקה. ראו הוזהרתם.

אלה השבועות המכריעים. זה גם יכול להסתיים בלא כלום, עם הודעה של קרי בכישלונו, אפסון המסמך שלא נולד במגירת ארכיון נידחת ונסיגה אמריקאית, עם הזנב בין הרגליים, מהניסיון ההרואי האחרון לשבור את המבוי הסתום במזרח התיכון.

אבל אנחנו עוד לא שם. קרי עובד במרץ, אובמה נותן לו גיבוי גורף, האירופים ממלאים את תפקידם והתבשיל מקדיח. בתוך הסיר הגדול יושבים שני אנשים, בנימין נתניהו בן ה-64 ומחמוד עבאס, אבו מאזן, בן ה-78, ורועדים. גם מחום, שהרי הטמפרטורה עולה כל הזמן, אבל גם מפחד.