תושבי אום אל פאחם הם ישראלים

אם לא די בערימת המכשולים הניצבים בפני הנושאים ונותנים בשיחות המקרטעות בין הישראלים לפלסטינים, הציב השבוע (5 בינואר) שר החוץ אביגדור ליברמן מכשול נוסף. בכנס ראשי הנציגויות של משרד החוץ ולאחר שנפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי [5 בינואר], הציב השר תנאי חדש: "ללא חילופי שטחים ואוכלוסיות לא אתמוך בהסכם". ולמי שלא ירד לסוף דעתו, פירט ליברמן: "אני מתכוון למשולש ולוואדי ערה. לא מדובר בטרנספר או כמו בהתנתקות, אף אחד לא מגורש מהבית ולא מנשלים אף אחד מרכושו, כולם יישארו במקום, רק הגבול יזוז לכיוון כביש 6".

אום אל פאחם הוכרזה לעיר ואם בישראל בשנת 1984, ובה מתגוררים היום כחמישים אלף תושבים. אם הפחם, שמה, משום שבעבר נודעה העיר במצבור הפחם שבשטחה. אבל לאם הפחם הודבק בעיני ישראלים רבים אות קלון כאם המאבק של ערביי ישראל במדינת ישראל.

ב-1 באוקטובר שנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, נענו מאות מתושבי העיר לפניית ועדת המעקב של ערביי ישראל, ויצאו להפגין במחאה על הרג פלסטינים בהר הבית יומיים לפני כן. הפגנות התקיימו בכל הערים והכפרים של ערביי ישראל. אבל אום אל פאחם, נחשבה למובילת המאבק. זאת במידה רבה בשל גודלה וסמיכותה לכביש ואדי ערה - עורק תחבורה מרכזי המחבר בין המרכז לצפון הארץ - אשר נחסם על ידי תושביה בזמן האינתיפדה.

גם ועדת החקירה הממלכתית לחקירת אירועי אוקטובר, בראשות השופט תיאודור אור, שמתחה ביקורת חריפה על מקבלי ההחלטות בישראל ועל פיקוד המשטרה, לא הצליחה למחוק את מה שנתקבע בקרב חוגים רבים בדעת הקהל, כי אום אל פאחם היא עיר אלימה וכי לב תושביה קשור יותר לפלסטין מאשר למדינת ישראל.

מכאן ועד הפיכת העוינות לאום אל פאחם למקדם פוליטי הדרך הייתה קצרה, ובהמשך נולדה סיסמת הימין "בלי נאמנות אין אזרחות" אשר תורגמה לימים לתיקונים בחוק האזרחות.

אנשי ימין קיצוני ובראשם ברוך מרזל, איתמר בן גביר והח"כים לשעבר אריה אלדד ומיכאל בן ארי סימנו את אום אל פאחם כמטרה, ופעיליהם התעקשו לקיים בעיר מצעד [מרץ 2009] כדי להוכיח, לטענתם, שלמשטרת ישראל ולמדינת ישראל אין שליטה ובקרה על העיר הערבית הגדולה.

רעיון חילופי שטחים בין ישראל לפלסטין אינו חדש. הצעות ברוח זו הונחו על שולחן המשא ומתן במגעים המתקדמים שניהלו אבו מאזן וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במהלך שנת 2008. חילופי שטחים נועד לפתור ולהתגבר, כמוצא אחרון, על המכשול העיקרי להשגת הסכם. בתמורה להסכמת הפלסטינים לוותר על חלקים ביהודה ושומרון שיש קושי לפנותם ממתנחליהם, בעיקר בגושי ההתנחלות הגדולים, הציעה ישראל שטחים חלופיים במקומם. במשא ומתן בין אבו מאזן לאולמרט דובר בעיקר על שטחים לא מיושבים בבקעת הירדן.

מאז שיחות אבו מאזן ואולמרט זרמו הרבה מים בירדן. כעת יו"ר ישראל ביתנו ושר החוץ אביגדור ליברמן שולף את רעיון חילופי השטחים אבל לא כדי להתגבר על מכשולים, אלא כדי לממש את הבטחתו הפוליטית לבוחריו: להיפטר מאום אל פאחם על כל תושביה.

בשעה שישראל מתמקחת בעקשנות במשא ומתן עם הפלסטינים על כך שבהסדר עתידי תתאפשר נוכחות ביטחונית ישראלית בבקעת הירדן, מציב ליברמן תנאי שמחייב את ישראל (זאת בהנחה שיושג הסכם) לקרב את הגבול העתידי לכביש ואדי ערה, המחבר בין חדרה לעפולה, ולצרף את העיר הערבית הישראלית הגדולה למדינה הפלסטינית.

על פי הרעיון הזה של ליברמן, יותר מחמישים אלף תושבי משולש ואדי ערה יחוברו לעיר ג'נין שסביבה הוקמה במהלך האינתיפאדה השנייה גדר ההפרדה. הגדר המקיפה את יהודה ושומרון החלה להיבנות דווקא באזור ג'נין כדי למנוע גלישת מחבלים מתאבדים ששטפו אז את ישראל. ג'נין כונתה בפי כל "בית גידול למחבלים מתאבדים" על שהייתה ממובילות האינתיפאדה והגרעין האלים הקשה שצמח בה: חמאס, ג'יהאד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא של הפת"ח.

אבל נעזוב לרגע את השיקול הביטחוני. ברשותכם אגע בפן האנושי של תושבי אום אל פאחם. יש לי לא מעט חברים טובים בעיר, אחד מהם הוא שחקן תיאטרון "הבימה" ע'סאן עבאס.

מדי יום עושה עבאס את הדרך מאום אל פאחם עירו אל העיר הגדולה תל אביב, שבטבורה ממוקם משכן התיאטרון הלאומי הישראלי, הבימה. כך, בעבודה הזאת, בחיכוך מתמיד עם קהל ישראלי בתל אביב, על בימת התיאטרון הלאומי הישראלי, הוא חש שהגשים את חלומו.

רבים מתושבי אום אל פאחם חיים בין עירם לחיפה, לחדרה, לנתניה, לתל אביב. הם מעורים מאוד בחברה הישראלית וחשים חלק בלתי נפרד ממנה. חלקם רופאים העובדים בבתי החולים רמב"ם בחיפה והלל יפה בחדרה, אחיות, מרצים באוניברסיטאות, עובדי כפיים וגם לא מעט מובטלים. בגלל הדימוי הרווח של אום אל פאחם, בעיקר כאמור מאז אירועי אוקטובר 2000, צעירים רבים שסיימו לימודיהם בבתי ספר תיכוניים או באוניברסיטאות מתקשים למצוא עבודה. ועל אף תסכולם העמוק מאי היקלטותם בחברה הישראלית ותחושת אפליה מתמשכת, תושבי אום אל פאחם הם ישראלים וחשים ישראלים.

מה להם ולג'נין? את העיר ג'נין הם יכולים לראות רק מרחוק, כאשר עולים על אחת הגבעות המשקיפות אל העיר מוקפת החומה. כיצד ישראל, אליבא דה ליברמן, תבנה או תעביר את גדר הפרדה ותכלול בה את אום אל פאחם ואת חמישים אלף תושביה? איך יוגדר מעמדם? ואיך ניתן יהיה לקטוע ביום אחד את החיבור של תושבי העיר למדינה בה נולדו ובגרו וחיו?

מעבר לפן האנושי, שאין חלילה לזלזל בו, מה ייתן לישראל סיפוחה של אום אל פאחם לשטחי הרשות הפלסטינית, לבד מסיפוק הבטחתו הפוליטית של אביגדור ליברמן לבוחריו?

בסוף השבוע האחרון אמר ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, כי בקעת הירדן אינה חיונית לביטחונה של מדינת ישראל וכי התעקשותה של ישראל במשא ומתן נובעת אך ורק משיקולים פוליטיים.

בעניינה של אום אל פאחם, הזזת הגבול לתוך מרכז מדינת ישראל היא פגיעה ביטחונית מהותית במדינת ישראל, ואף היא הועלתה רק מטעמים פוליטיים. אבל במקרה של אום אל פאחם בשונה מבקעת הירדן, כאן מדובר גם בחייהם של אנשים.