שובו של פירומן

החיבוק הפומבי ששר החוץ אביגדור ליברמן העניק לעמיתו האמריקאי, ג'ון קרי, שכנע לא מעט משקיפים כי לפנינו "ליברמן חדש". הסתייגותו מדברי הבלע ששר הבטחון משה יעלון הטיח כלפי מזכיר המדינה ג'ון קרי, חיזקה את דימוי "המבוגר האחראי", שנשיא המדינה שמעון פרס הדביק לליברמן  בכנס השגרירים הישראלים (5 בינואר). גם עמיתי בן כספית כתב כאן, כי ליברמן מחרחר הריב ומדליק השריפות פינה את מקומו לליברמן שקול דעת. 

בכנס השגרירים כזכור, הודיע ליברמן, כי מפלגתו לא תתמוך בהסדר כולל עם הפלסטינים שלא יכלול חילופי אוכלוסיות. שר החוץ הכריז כי הוא עומד על כך, שפינויים של תושבים יהודים מהשטחים הכבושים (תזכורת: ישראל מעולם לא סיפחה את הגדה המערבית) יותנה בהעברתם של שטחי ואדי ערה והמשולש לפלסטין. משמעות הדבר היא שלילת האזרחות מכ-200 אלף אזרחים ישראלים-ערבים, שמעמדם המשפטי זהה לחלוטין למעמדם של שכניהם היהודים בכוכב יאיר ובקציר.  

שלושה ימים אחרי שהחמיא לבגרות שליברמן מגלה ביחס לתהליך המדיני, פרס הסתייג מתכניתו של שר החוץ להיפטר מאזרחי ישראל הערבים. אותה תכנית שהיא, כאמור, תנאי של "המבוגר האחראי" להפיכת "התהליך" להסכם שלום. בהרצאה בטכניון (8 בינואר) אמר פרס, כי "אין לנו שום רשות לעקור אזרח ממקומו בגלל שהוא ערבי. האזרחים הערבים, בעיני, הם ככל האזרחים, עם אותן זכויות". אפילו שר הפנים, גדעון סער מהליכוד, שאינו מצטיין בגילויי חמלה כלפי מבקשי מקלט לא יהודים, התקומם נגד ההצעה לשלול את אזרחותם של אזרחים ערבים. סער ניצל ביקור בעיר סכנין כדי להכריז (7 בינואר), כי "אזרח ישראלי אינו חפץ ואינו ניתן להעברה במסגרת הסדר מדיני".

תקינות פוליטית אינה מעניינת את ליברמן. הוא מתפרנס מליבוי יצרים נגד השמאל ועשה קריירה מהצתת דליקות במגזר הערבי. בהציגו את התכנית הישנה-חדשה שלו להעביר את ואדי ערה והמשולש לפלסטין, הדגיש שר החוץ כי ידוע לו שהרעיון הזה אינו "פוליטיקלי קורקט". אכן, קשה להעלות על הדעת שנבחר ציבור במדינה דמוקרטית יציג דרישה לגרש ציבור שלם ממדינתו, אך ורק בגלל שהוא אינו שייך ללאום ולדת של קבוצת הרוב.

נכון, ליברמן אינו מציע לגרש את ערביי ואדי ערה מבתיהם ומכפריהם. הוא "רק" תובע להעבירם מהמדינה המפותחת שבה רובם נולדו וחונכו, למדינה מתפתחת (במקרה האופטימי), שתצטרך להתמודד עם כל הקשיים הכרוכים במעבר ממצב של כיבוש מנצל לדמוקרטיה ועצמאות כלכלית. מדובר באוכלוסייה שחלק גדול ממנה תורם לפיתוחה ולשגשוגה של ישראל ותומך בפתרון שתי המדינות, שבמסגרתו יוסיפו הערבים תושבי המדינה להיות אזרחים ישראלים. בניגוד למתנחלים שייאלצו להעתיק את מגוריהם לתחומי מדינתם (שרובם עובדים או לומדים בשטחה), ערביי ישראל שיעברו לריבונות פלסטין, ינותקו ממרקם החיים שאליו השתייכו במשך עשרות שנים. 

תכניתו של ליברמן נגועה לא רק בחוסר תקינות פוליטית ומוסרית. היא מנוגדת למגילת העצמאות - המסמך המכונן של החזון הציוני - שמבטיח כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין." זאת אף זאת, שלילת אזרחותם של עשרות אלפי בני אדם, אך ורק בשל היותם ערבים המתגוררים בסמוך לקו הגבול  והעברתם לריבונות אחרת בניגוד לרצונם, אינה חוקית על-פי המשפט הישראלי ועל -פי המשפט הבינלאומי.

בנוסף להיבטים האלה, התכנית אינה מציגה כל תועלת דמוגרפית או אסטרטגית. היישובים הרלוונטיים לתכנית מונים 116,000 – 148,000 תושבים, שהם לכל היותר כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הערבית בישראל ו-2.1% מכלל האוכלוסייה. תחזיות דמוגרפיות מצביעות על כך שגם ללא העברת תושבי ואדי ערה והמשולש לריבונות פלסטינית, מובטח כי בשנת 2050 יהיה בישראל רוב יהודי של  74%. ואולם, עם העברת "חוק המשילות" החדש, שמציע להעלות את אחוז החסימה ל-3.25% די יהיה בגריעתם של רבבות מצביעים ערבים מספר הבוחרים כדי להטות את הכף לטובת גוש הימין.

ההצעה של ליברמן להעביר את רצועת ואדי ערה והמשולש לידי הפלסטינים, שהוא ראש וראשון למפקפקים באמינותם, מכווצת את מותניה של ישראל באזור הצר ביותר ומקרבת את רצועת החוף הצרה לגבול המזרחי. כיצד העתקת הגבול מערבה מתיישבת עם הטענה הישראלית, כי המותניים הצרים של המדינה מחייבים הצבת כוחות צה"ל בבקעת הירדן?

סקר של חברת דיאלוג שפורסם בסוף השבוע במוסף "הארץ"  מלמד, שאם תכנית חילופי האוכלוסין של ליברמן תקרום עור וגידים, היא תעורר דחייה גורפת בקרב המגזר הערבי. לפי הסקר, רוב מוחלט של  65%  מערביי ישראל מתנגד להעברת יישובם לרשות המדינה הפלסטינית. רק 34% מתושבי ואדי ערה תומכים באפשרות הזאת. משמעות הדבר היא, שמימוש התכנית יהיה כרוך בהגליה בכפייה של בני אדם לאזור הגבול של מדינה שכנה. הדעת נותנת, שצעד זה לא יהפוך את אום אל פאחם הפלסטינית לעיר של ידידי ישראל. 

מוקדם להעריך מה יהיה גורלו של המשא ומתן שמתנהל בניצוחו של ג'ון קרי, ומה הסיכוי שהתנאי של ליברמן יעמוד למבחן (מוזר שממשל אובמה אינו מסתייג מתכניתו). ואולם, הנזק כבר נגרם. עצם הדיון בשלילת אזרחותם זורע ספק בלבם של ערביי ישראל ביחס  למעמדם, ומשחק לידיהם של מנהיגים לאומנים וקנאי דת, שמטיפים נגד דו-קיום עם השכנים היהודים.

מה עובר במוחם של נער או סטודנטית ערבים שיושבים לצידם של חברים יהודים, בהאזינם לדיונים ברדיו על תכניתו של שר החוץ שלהם? כיצד מרגיש בימים אלה סופר ישראלי כמו סייד קשוע, שבנה את חייו ואת זהותו על האמונה שיש עתיד לחיים משותפים עם הציבור היהודי? כך מבקש ליברמן "החדש", שנושא את דגל "בלי נאמנות אין אזרחות", לטפח את רגש הנאמנות של מיליון וחצי בני אדם למדינתם – מדינה שרואה בהם "בעיה דמוגרפית" ורוצה שהם יעופו לה מהעיניים?