קריאה אחרונה לפני פיצוץ

זה עומד להיות מפגש מסקרן. לא הייתי מתנגד להיות זבוב על הקיר בלשכת ראש הממשלה, כשנתניהו וג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, יישבו פנים אל פנים ויתחילו לדבר, אחרי כל העקיצות והביקורת ששיגרו זה לעברו של זה; אחרי המכות מתחת לחגורה שלא חסכו זה מזה בנושא ההסכם עם איראן.

למרות שפרק בסיפור האיראני גמור לעת עתה, וההסכם החתום הוא עובדה, אין ספק שהוא יעמוד במרכז השיחה. אלא שקרי לא הגיע לישראל אתמול, ה-4 בדצמבר, בלילה, כדי לשמוע את מחאותיו של נתניהו. מזכיר המדינה האמריקאי בא כדי להציל את המו"מ הכושל עם הפלסטינים, לפני שזה יתפוצץ לכולם בפנים. זוהי קריאה אחרונה לפני פיזור. אם קרי לא יצליח להצמיד חזק לכיסאות את הנושאים ונותנים, תוך השמעת איומים או הבטחות לחלופין, אין סיכוי שייצא עשן לבן מחדרי המשא ומתן.

מה יש לקרי להציע ואיזה שפן הוא יוכל לשלוף הפעם מן הכובע? אם בעבר שיטת המקל והגזר שהפעיל הושיבה, גם אם בכורח או באי-רצון, את סאיב עריקאת ואת ציפי לבני לשולחן הדיונים, עכשיו מתווה "יצהר תמורת בושהר", בהנחה שהיה כזה, כבר לא רלוונטי. הצד הישראלי לא יקנה יותר הבטחות בנושא הגרעין האיראני.

כיוון שכך, כמה מפתיע שהישועה עשויה להגיע דווקא מכיוונה של אירופה. לאיחוד האירופי, הצופה על המתרחש בדאגה רבה מרחוק, יש היום יכולת גבוהה יותר להשפיע על התקדמות המו"מ בין שני הצדדים. מחוץ לחדרי החדרים של המשא ומתן שמה של קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד, מהלך אימים יותר מאלה של קרי או ברק אובמה.

בכנס של האיחוד האירופי שהתקיים השבוע (3 בדצמבר) בבריסל, אליו הוזמנו עיתונאים ישראלים המסקרים את המשא ומתן עם הפלסטינים, שמעו הישראלים איומים מפורשים מפי גורמים באיחוד גם כלפי הצד הישראלי וגם כלפי הצד הפלסטיני. האיום ההדדי נועד להוכיח למוזמנים שאירופה אינה נוקטת איפה ואיפה, ושיש באפשרותה להטיל סנקציות אפקטיביות, כואבות, על שני הצדדים.

השוט בו מאיימת אירופה על ישראל מוכר – סימון והחרמת מוצרי ההתנחלויות. מפתיע יותר היה לשמוע שבמקביל, אירופה מאיימת להפסיק את הסיוע הכלכלי, בסך 300 מיליון אירו לשנה, לרשות הפלסטינית, אם ייכשלו השיחות. כספים אלה מונעים את קריסתה הכלכלית של הרשות, ולפיכך ביטול סיוע זה, המועבר לרשות הפלסטינית מאז החתימה על הסכם אוסלו, הוא בבחינת גזר דין מוות מבחינתה.

תרחישי קטסטרופה, אם וכאשר יגיעו השיחות למבוי סתום, נשמעים מכל עבר, והם אלה שעומדים מאחורי שליחותו הדחופה של קרי, שהגיע הפעם בלי גזרים טריים לחלוקה. אבל לאיומי אירופה יש משקל מיוחד. הם מסייעים לקרי להסביר לצדדים, שבלי מאמץ עילאי להגיע להסכם - שניהם ייצאו נפסדים. הרשות הפלסטינית תקרוס (תהליך שיהיו לו השלכות גם על ישראל), ואילו ישראל, תחת איומי חרם שילכו ויחמירו, תמצא עצמה מבודדת מתמיד.

לכן, המשימה הראשונה המוטלת על מזכיר המדינה וצוותו היא להבטיח, שהפעימה השלישית של שחרור האסירים הפלסטינים, הצפויה בינואר הקרוב, תעבור בשלום. כזכור, הפעימה השנייה, שהתבצעה בסוף חודש אוקטובר, הביאה כמעט לפיצוץ השיחות. בניסיון לרצות את דעת הקהל בישראל, ובעיקר את המתנחלים, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז על הקמת אלפי יחידות בנייה בהתנחלויות, וכך הצעד שנועד לחזק את אבו מאזן - שחרור אסירים - הפך לבומרנג שחזר אליו.

בעוד שלושה שבועות אמורה ישראל לשחרר את הקבוצה השלישית מתוך 104 האסירים שהתחייבה לשחרר, וקרי יודע בוודאות שאם יכריז נתניהו גם הפעם על "בניית ריצוי" בהתנחלויות, יהיה זה סוף המשא ומתן. הפלסטינים הבהירו זאת באופן חד-משמעי.

זוהי איננה הבעיה היחידה איתה יצטרך להתמודד הצוות האמריקאי, שאליו צורף לאחרונה דיוויד מקובסקי, עורך עיתון הג'רוזלם פוסט בעבר ומנהל הפרויקטים של מכון וושינגטון. לצוות של קרי ברור שהן דעת הקהל הישראלית והן דעת הקהל הפלסטינית ביקורתיות מאוד כלפי כל פשרה, ושכל הסכם שיושג, אם יושג, חייב לעבור קודם כל את מבחן דעת הקהל. נתניהו ואבו מאזן חלשים שניהם, והם אינם מסוגלים לקבל החלטות אמיצות.

אז איך אפשר בכל זאת להכשיר את הקרקע לקראת חתימה על הסכם? אכן, בעיה לא פשוטה, שכל הצדדים המעורבים במו"מ מתחבטים בה.

מצד אחד, השיחות הן חשאיות, ורק קרי רשאי לדבר על נושאי המשא ומתן, מחשש שכל פרט שיודלף עלול להביא לפיצוץ. מצד שני, קיום המגעים ידוע ומושך תשומת לב. לא מדובר כאן בהסכם אוסלו, ש"פרץ" לאוויר העולם במפתיע והוליד ציפיות מרחיקות לכת לתחילתו של עידן חדש במזרח התיכון.

האופטימיות ההיא התפוגגה זה מכבר. שני הצדדים הפעם, פלסטינים וישראלים גם יחד, עייפים; שניהם מצולקים ומאוכזבים מניסיון העבר. זאת ועוד, מאז קרס הסכם אוסלו קמו לו יותר מתנגדים, מקרב החמאס ומקרב הימין בישראל, מאלה שהיו לו בעת החתימה עליו, לפני עשרים שנה. לפיכך, הפעם צריך לפסוע בזהירות; לנסח, בסיוע צמוד של הצוות האמריקאי, הסכם שבו כל צד עושה ויתורים כואבים, לקחת סיכונים, ועם זאת – לא להכעיס את דעת הקהל המקומית, ולנסות לזכות בתמיכת הרוב בבית.

דא עקא, שיש מכשול נוסף אליו יתוודע קרי בביקורו הנוכחי במזרח התיכון. בעקבות ההסכם עם איראן ארצות הברית הפכה, בן יום, מבעלת ברית נאמנה למתווך שהישראלים מטילים ספק ביכולתו לטפל בסכסוכים ובמשברים גדולים. בים המוקשים שקרי יידרש לפרק, הוא יצטרך להתמודד עם המציאות החדשה הזו. אין זה מן הנמנע שבמקרה כזה קרי ייאלץ להזכיר לנו את המשוואה הידועה, שאולי בסערת הרוחות האחרונה השתכחה מלבות רבים מאיתנו: שישראל בלי תמיכה אמריקאית איתנה שקולה לרשות הפלסטינית ללא סיוע אירופי סדיר.