כל העולם במה? בתנאי שהיא לא באריאל

חיי שחקן קשים, כידוע, אבל חייו של שחקן תיאטרון בישראל היום קשים שבעתיים. בימים אלה התעורר שוב, וביתר שאת, הוויכוח האידיאולוגי העקרוני בקרב האמנים המועסקים בתיאטרונים הממוסדים: מה קודם למה - מחויבותם להצגה שבה הם משתתפים או לצו מצפונם. מרגע שנחנך היכל התרבות באריאל בשנת 2010 הודיעו אחדים משחקני התיאטרון בארץ כי לא יופיעו באולם שנבנה בהתנחלות שמחוץ לקו הירוק. הטיעון היה כי אריאל אינה חלק ממדינת ישראל, וכי התחייבותם להופיע בתחומי המדינה אינה חלה על אריאל ועל התנחלויות אחרות.

ההתחלה הייתה במכתב שעליו חתמו יוצרים ואמנים רבים, בהם כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, השחקן והבמאי איתי טיראן והמחזאית ענת גוב ז"ל, שנפטרה לפני כשנה והייתה פעילה פוליטית. גוב כתבה, בין היתר, את המחזה "חברות הכי טובות", שביימה המחזאית, הבמאית והסופרת עדנה מזי"א, חברתה הטובה. ההצגה עלתה במרס השנה בגרסה מחודשת, ולפני כשבוע הציתה מחדש את האש הפוליטית. שחקניות ההפקה המשותפת לשניים מהתיאטרונים הגדולים בישראל, בית לסין והקאמרי, הודיעו למנהליהן כי הן מסרבות להופיע באריאל. עכשיו כבר לא היה זה "שחקן מצפון" אחד שניתן להחליפו באחר, אלא שלוש כוכבות ההצגה, הנמנות עם השורה הראשונה של השחקניות בישראל - שרית וינו אלעד, יעל לוונטל ומיה דגן. בריאיון לאל-מוניטור אומרת עדנה מזי"א, מחזאית הבית של תיאטרון הקאמרי, כי הצעד שלהן מובן וברור.

"זה עניין של מצפון. אני אינני שחקנית ואינני צריכה להופיע כי זכויות ההצגה אינן שלי, אך לגבי שחקנים שאי אפשר להחליף ושאלו את דעתי, אני הצעתי להם פשוט לעלות ולשחק אבל לא לצאת להשתחוות בסוף ההצגה, וכך להביע את מחאתם".

לדבריה, "יש מסע הפחדה של אנשי תיאטרון אקטיביסטים שמאיימים על שחקנים לא להופיע באריאל וקרית ארבע". מזי"א מספרת כי הקבוצה הזאת, שאותה היא מגדירה שמאלנים קיצוניים מטורפים, שולחת עשרות מיילים לשחקנים ומציבה אותם בין הפטיש לסדן. "גם אני, המגדירה את עצמי אשת שמאל, חושבת שהם עברו את הגבול", היא אומרת.

איך מתנהל מסע ההפחדה? בפרסום שמותיהם של השחקנים ובצירוף כיתוב שהתקרנפו והשתעבדו למנהלי התיאטרון.

"דעתי נגד הופעה בשטחים התגבשה מרגע שבנו את האולם באריאל", אומרת מזי"א. "היה ברור לי שכך צריך לנהוג. אבל הם ערמומיים שם באריאל, הם לוקחים את כל ההצגות. הם מאוד אוהבים שמאלנים".

את לא רצינית.

''הם נורא רוצים אותם, מנסים לשכנע בנועם, מין שיטה. לקבל את השחקנים נורא יפה, להציג את עצמם כלא קיצוניים ומתחשבים''.

כדי לשכנע?

''כדי שיהיו בקרבתם. נורא חשוב להם שהתיאטרון הישראלי יבוא להופיע באריאל, פחות חשוב להם איזו הצגה, אבל שיהיה תיאטרון לאומי וממסדי. שירגישו חלק בלתי נפרד מישראל. ויחד עם זאת לשבור את השמאל, להכריח אותו להופיע באריאל".

מזי"א וענת גוב ז"ל הצטרפו לפני מספר שנים לסיור שארגנה תנועת "שוברים שתיקה" בחברון. הן שבו משם מזועזעות. "במשך חודשיים היינו נסערות ולא ידענו לאן להוביל ולתעל את הכעס ואת מה שראו עינינו", נזכרת מזי"א. "רצינו לכתוב מחזה, לעשות פרודיה, סאטירה, כל דבר. אפילו לקחנו את הספר של העדויות שמוציאה 'שוברים שתיקה', וניסינו לעבד זאת. אבל בסוף זה לא צלח, המציאות מתברר עולה על כל דמיון".

במקרה של "חברות הכי טובות" הסכימו מנהלי הקאמרי ובית לסין, נעם סמל וציפי פינס, למצוא מחליפות לשלוש השחקניות הראשיות. סמל, שנקלע ללבה של סערה, נאלץ להתגונן ולהזים את כל הטענות כי התיאטרון שבניהולו מפעיל מכבש לחצים על שחקניו לבל יעזו להחרים את אריאל. "בחוגים קיצוניים, ימניים או שמאלניים, ההתנהלות של תיאטרון הקאמרי ושל מוסדות תרבות אחרים בישראל בהקשר של ההופעות באריאל וביהודה ושומרון הייתה לצנינים," כתב בדף הפייסבוק של התיאטרון. "פעם אחר פעם מישהו משני הצדדים שולף סכינים ומנסה לחתוך את ליטרת הבשר ולהרוויח נקודות במאבק הפוליטי שחוצה את העם". לטענת סמל ומנהלת בית לסין, התיאטרונים מכבדים את השחקנים ומאפשרים להם ללכת בעקבות מצפונם, הפוליטי, הדתי או הלאומי.

"אני מאוד גאה בתיאטרון שלי שהוא התחשב, אבל עד גבול מסוים. יש אנשים עם דעות רדיקליות שמשמיעים אותן וזה גורם נזק לכולם," אומרת מזי"א.

יכול להיווצר מצב, שבו שחקנים עם מה שאת קוראת דיעות רדיקליות יקבלו פחות תפקידים?

''אני לא חושבת. שחקנים טובים ממש, טובים בליגה א', יכולים לעשות מה שהם רוצים כי אין הרבה. אבל לתיאטרונים יש הרבה שחקנים ותמיד ניתן למצוא מחליף''.

יש היום טרנד כמעט בינלאומי לאיומים בחרם על האקדמיה הישראלית. יש הפגנות גם בכל פעם שהתיאטרון הישראלי יוצא מגבולות המדינה. לדעתך, יש סכנה שהתיאטרון הישראלי ימצא את עצמו מותקף כמו האקדמיה הישראלית?

''לא מקובל עלי שאנשים שלא מבינים באמת מה קורה פה יתחילו להטיל סנקציות. אבל הגבלות מדיניות על ישראל זה דבר אחר. זה צריך להיות מדיני, כמו בדרום אפריקה, לא הגבלה או סנקציה על שחקן מסכן שרוצה להתפרנס. בדרום אפריקה ההגבלות המדיניות עשו את שלהן והאפרטהייד חוסל''.

כאמור, חייו של שחקן בישראל בימים אלה מורכבים ומסובכים משל כל עמית שלו בעולם. אבל הוויכוח סביב התיאטרון הישראלי והיכל התרבות באריאל הוא רק דוגמה מייצגת לקרע בחברה הישראלית כולה. ככל שהאופק המדיני רחוק ומעורפל, הקרע הופך לחלק משגרת החיים.