לא היה צריך לכסוס ציפורניים בציפייה לתגובתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסכם שהושג ביום ראשון [24 בנובמבר] לפנות בוקר בין המעצמות לבין איראן. די היה להשוות את ההסכם החדש לדרישות שנתניהו הציג בפתח ישיבת הממשלה ב-17 בספטמבר, כדי להעריך שראש הממשלה יתקוף אותו בחריפות. נתניהו דרש אז מאובמה לכלול בהבנות עם טהרן ארבעה תנאים: הפסקת כל העשרת האורניום, הוצאת כל האורניום מאיראן, סגירת המתקן בקום ועצירת מסלול העשרת הפלוטוניום. "רק השילוב של כל ארבעת הצעדים האלה מהווה עצירה ממשית של תוכנית הגרעין", הכריז נתניהו, והוסיף: "עד שיושגו כל הצעדים האלה צריך להעצים את הלחץ על איראן ולא להרפות, ודאי לא להקל עליו". הוא שב והשמיע דרישה זו גם כשהיה ברור כי מדובר בהסדר זמני, שנועד בעיקר לבחון את רצינות כוונותיו של המשטר בטהרן.
והנה, שש מהמדינות החשובות בתבל העדיפו את שפת הדיפלומטיה על פני שיח האלימות. מנהיגי המעצמות בקבוצה המכונה P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון - ארה"ב, סין, רוסיה, צרפת ובריטניה – ובנוסף גרמניה) התעלמו מעמדתו של ראש ממשלת ישראל, והרפו את הלחץ על איראן בעבור הרבה פחות מאותם ארבעה תנאים. הם הסתפקו בניצחון בנקודות על פני נוק-אאוט משפיל. חרף כל צעדי ההתנגדות של ישראל – האיומים בתקיפה באיראן, העימות הפומבי החריף עם ממשל אובמה וגיוס השמרנים בקונגרס נגדו, החיזור אחרי הצרפתים, המסעות לבייג'ין ולמוסקבה והראיונות לתקשורת הבריטית והגרמנית - העדיף פורום המעצמות הסכם זמני וחלקי על פני משבר סופי ומלא. נתניהו, במקום לברך על ההסכם ולקחת את האשראי המגיע לו כאחד מיוזמי מדיניות הסנקציות שגרמו לאיראן לבקש פשרה, בחר להציג את ישראל כקורבן מסכן. הוא מוסיף לתבוע הסדר שיוריד את טהרן על הברכיים ויציג אותו כמנצח הגדול.
