לא יהודים, אבל עדיין ישראלים

פרופסור עוזי אורנן מנהל מאבק עיקש עם משרד הפנים והממסד הישראלי בכלל כבר יותר משישה עשורים. אורנן הוא בלשן במקצועו, חבר האקדמיה העברית ללשון וחוקר שפות טבעיות באוניברסיטה העברית. הוא נולד בירושלים, גורש על ידי המנדט הבריטי לאריתריאה בגלל חברותו באצ"ל, ושב עם הקמתה של מדינת ישראל. השנה הגיע לגיל 90, אולם הוא לא נואש ולא התעייף ממאבקו על זהותה החילונית של מדינת ישראל.

"אני אתאיסט מוחלט... רעיון העם הנבחר הוא הבל ורעות רוח. אין לי אפיפיור כלשהו", אמר אורנן בסדרת שיחות שנערכה עמו ב-1994, ופורסמה תחת הכותרת "אנחנו כנענים." "הכנענים" היתה תנועה אידאולוגית שהוקמה ב-1939, ואורנן היה בין מייסדיה. חברי התנועה ביקשו להתנתק מהמסורת היהודית וליצור חיבור חילוני בין העמים שחיו בארץ ישראל.

ב-1998 הקים את עמותת "אני ישראלי", ולאורך השנים הצטרפו אליו פוליטיקאים ואנשי רוח נוספים כמו אורי אבנרי, שולמית אלוני, ועאדל קעדאן. קעדאן, תושב בקה אל גרבייה, ניהל בעבר מאבק משפטי מוצלח לאחר שתושבי היישוב היהודי קציר דחו את בקשת משפחתו להתגורר במקום בגלל היותם ערבים.

לפני 13 שנים דרש אורנן מבתי המשפט לקבוע תקדים, שיאפשר לו להירשם בסעיף הלאום במרשם האוכלוסין כ"ישראלי" במקום כ"יהודי," ולשנות את אופן השיוך ללאומים הנהוג ברשויות בישראל, שכיום הוא לפי הדת של כל אזרח. השבוע [2 באוקטובר] דחה בית המשפט העליון את עתירתו. "לא הוכח קיומו של לאום ישראלי", קבע הרכב השופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס.

משמעות ההחלטה היא שהמדינה לא תסיר את קו ההפרדה הרשמי בין הקבוצות השונות באוכלוסייה, ותמשיך לסווג אזרחים על פי דתם: יהודים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ובני דתות אחרות. כך נותרה מדינת ישראל הבית של בני הדת היהודית, כשבני הדתות האחרות הם בפועל אזרחים סוג ב'. בית המשפט העליון נעל את הדלתות בפניהם של כל מי שחלמו אי פעם שבמאה ה-21 ישראל תהיה מדינה פלורליסטית, שבה דתו של אדם אינה עדות להיותו אזרח נאמן וטוב יותר.

הוויכוח על סעיף הלאום נמשך שנים רבות. שנה לפני שעתר אורנן לבית המשפט, קבע בג"ץ [בפברואר 2002] שמתגיירים יהודים שעברו גיור רפורמי או קונסרבטבי, יירשמו כיהודים. שר הפנים לשעבר מש"ס אלי ישי, החליט אז לבטל את הסעיף בתעודת הזהות כדי שלא ימצא עצמו מחויב לרשום את הגרים שלא עברו על פי תפיסתו גיור כהלכה, כיהודים. עשר שנים אחר כך החזיר את ישי את הסעיף לתעודת הזהות בעקבות דרישתם של ניצולי שואה שטענו כי לאום יהודי, הוא בדיוק המונח שעליו הקריבו יהודים רבים את חייהם בשואה.

ואולם מעצם הגדרת הלאום "יהודי", מוצאת ישראל עצמה חדשות לבקרים בויכוח מהותי, עקרוני, אידאולוגי ודתי, המחייב לרשום בני דתות אחרות על פי דתם ולא להגדירם פשוט, ישראלים. כך אפוא יש לאום יהודי ויש לאומים אחרים במדינת ישראל. זאת ועוד, כול אושיות המדינה וסמליה מאופיינים על פי הלכי הדת, המורשת וההיסטוריה היהודית.

תחושה זו מקבלת חיזוק כמובן גם ממילותיו של המנון המדינה: שני מיליון אזרחי ישראל שאינם יהודים ודאי אינם מרגישים שפועמת בהם "נפש יהודי הומייה." כמו כן, לאורך עשרות השנים של העימות עם הפלסטינים, ההנהגה הישראלית לדורותיה מתעקשת שהרשות תכיר בישראל כמדינה יהודית.

בהכרזת העצמאות של ישראל נכתב על חשיבותה כבית יהודי לאחר השואה והשמדת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. ישראל היתה מקלט לשארית הפליטה וליהודים שחלמו לשוב מהגלות לארץ אבותיהם. האם אחרי שישה עשורים אין מקום לחשוב שנית על הגדרת אופייה של המדינה? הרי כיום במדינות רבות בעולם החופשי עצם הפניית השאלה לאדם על דתו נחשבת לחדירה לפרטיותו, והחלטה אזרחית כלשהי המבוססת על שיוך דתי נחשבת לאפליה.

אמנם אין זה מעשי לבטל את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, אולם אזרחים רבים כבר משוכנעים שהדת אינה המרכיב העיקרי בזהותם הלאומית ובהזדהותם עם המדינה והמולדת שלהם. בדיוק כמו שהפרופסור אורנן, שנולד בירושלים, לחם באצ"ל ונכלא במחנה הסגר באריתריאה, שואף להגדיר עצמו כישראלי ולא כיהודי.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות כושלים לחוקק את חוק הלאום. השר לשעבר אבי דיכטר היה ממקדמי חוק הלאום שביקש לקבוע את אופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לפיכך על פי הצעתו, רק רוב יהודי יוכל לממש את הגדרתו העצמית. הכוונה של דיכטר ו-39 חברי כנסת שהצטרפו אליו הייתה למנוע אפשרות של הקמת מדינה דו-לאומית שיכול להיות בה רוב ערבי שישנה את חוקי היסוד ואת הגדרת מדינת ישראל כמדינת הבית הלאומי לעם היהודי. החוק היה בעייתי ושנוי במחלוקת בעיקר בגלל המשמעויות הלא דמוקרטיות שלו, המפלות לרעה ציבורים רבים בישראל, שאינם יהודים. האם במדינה המגדירה עצמה דמוקרטית ניתן להעדיף רק רוב יהודי? וכך בסופו של דבר נגנז החוק הקרוי על שמו של דיכטר, אם כי חברי כנסת מהימין, יריב לוין מהליכוד ואיילת שקד מהבית היהודי, שואפים להחיותו .

האם לא הגיע הזמן להמשיך לקרוא לישראל מדינה יהודית, אבל לאפשר לאזרחיה – יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ובני דתות אחרות - להיות ישראלים ולהרגיש שווים, מבלי שיהיו מסווגים לפי אמונתם הדתית? ישראלי הוא ישראלי לא בגלל שהוא יהודי, אלא בעיקר בגלל שהוא חש ישראלי.