דילוג לתוכן העיקרי

מחלוקת סביב ההחלטה ללמד ילדים בכיתה א' על השואה

שר החינוך שי פירון הדהים מחנכים ומורים כשהודיע שבכוונתו להרחיב את אוכלוסיית היעד של לימודי השואה גם לבני שש שעושים את צעדיהם הראשונים במערכת החינוך.
A battered teddy bear belonging to Ina Rennert, a 75-year-old Holocaust survivor, is displayed with a picture of her as a child at the Yad Vashem Holocaust History Museum in Jerusalem April 17, 2011. Rennert had handed over to Yad Vashem for safekeeping the toy she says she once clung to as a little girl while hiding from the Nazis in Poland during World War Two. Thousands of aging Israeli survivors have answered a call by Yad Vashem to hand in Holocaust-era keepsakes to preserve their memory for future gen

כמעט שאי אפשר להבין את ההוויה הישראלית של ימינו בלא לבחון את התפקיד המרכזי שזיכרון השואה ממלא בתוכה. השואה קיימת ונוכחת בקווי המתאר של החברה וקשה למצוא תחום חיים שהיא אינה מותירה את רישומה עליו. ראו את הפרדוקס הזה: ככל שהזמן חולף, השואה של יהודי אירופה מתחזקת עוד יותר בתודעתם של הישראלים ונוגעת בהם בעוצמה גדולה יותר. לעתים קרובות מאוד היא אף מעצבת את דרך המחשבה שלהם ואת ראייתם את העולם.

איך להתייחס היום לשואה במרחק של 70 שנה? עד כמה צריך לתת לה לעצב את חיינו היום? האם ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה? האם תיתכן עוד שואה? האם ישראל שרויה בסכנת השמדה? כיצד להנחיל את מורשת השואה לדור הצעיר? האם ועד מתי צריך לטפח את הזיכרון? אולי בכלל צריך לשכוח מעט ואף להשכיח, בחיפוש הבלתי נלאה שלנו אחר נורמליות?

השאלות האלה ניצבות במרכז הדיון הישראלי על טיפוח מורשת השואה. כבר 25 שנים שבתי ספר שולחים תלמידים לביקור במחנות ההשמדה בפולין. עשרות אלפי תלמידי תיכון נוטלים מדי שנה הפסקה מהלימודים ועושים את דרכם אל מוקדי התופת, כדי לראות במו עיניהם עד היכן הגיע הרוע האנושי שאותו הובילו הנאצים. מה שהחל כביקורים של ישראלים מעטים בשנות השמונים נהפך עם השנים למשלחות ענקיות גם של יהודים מרחבי העולם.

בצל ההתעצמות של מורשת השואה מתנהל דיון ער בין הוגים ואנשי אקדמיה על המינון הנכון של הזיכרון. האם הביקורים מעניקים ראייה מוסרית יותר ביחס לטבע האדם, או אולי ההיפך? באיזו מידה הם מקהים את חושיהם של הצעירים ומציגים בפניהם את העולם במבט חד ממדי? האם הביקורים מעניקים תקווה במין האנושי או אולי הם מציגים את ההשמדה היהודית כמזימה עולמית שטרם פג תוקפה?

מחייבי הביקורים רואים בהם חיזוק הזהות היהודית והזדהות עם מיליוני הקורבנות. השוללים רואים בביקורים פולחן מעוות שסוגד למוות, מחזק רגשות לאומניים ומלבה שנאת זרים.

הדיון הערכי הזה זכה לחיזוק מפתיע לאחרונה בעקבות החלטתו של שר החינוך שי פירון [16 באוקטובר] להתחיל את לימודי השואה כבר בכיתה א'. השר חובש הכיפה ממפלגת יש עתיד, הדהים מחנכים ומורים כשהודיע שבכוונתו להרחיב את אוכלוסיית היעד גם לתלמידים בני שש שעושים את צעדיהם הראשונים במערכת החינוך.

התגובות לא איחרו לבוא. מעטים שיבחו את ההחלטה וראו בה תבונה וחוכמה. אחרים השתלחו בה ותיארו אותה כמהלך שעלול להרעיל את הנפשות הרכות של הילדים.

הפרופסור אמנון רובינשטיין היה שר החינוך הראשון ששיבח את המסעות של תלמידים לפולין ואף נתן להם את ברכתו. שרי חינוך שבאו אחריו הלכו בעקבותיו והפכו את לימוד השואה לנדבך מרכזי בפעילות של מערכת החינוך. "זוהי חוויה לימודית ורגשית עצומה", כתב בחוזר שמפיץ משרד החינוך לעובדיו ב-1995, "הידיעה הקוגניטיבית והחוויה האמוציונלית חוברות יחד להזדהות עזה בלב התלמידים והופכות חלק בלתי נפרד מתודעתם ואישיותם."

הד"ר יעקבה סצ'רדוטי, המשמשת ראש החוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי להוראה, מצאה חיוב בהחלטה של שר החינוך. היא לא נבהלת מכך שילדים בני שש יתמודדו עם לימוד השואה ומוראותיה כל עוד הוא נעשה ברגישות ובחוכמה. הרי הילד "שומע את הצפירה," כתבה השבוע [21 באוקטובר] באתר וואלה,"הוא יודע שביום העצוב הזה לא הולכים למסעדות ולקולנוע, …והוא רוצה לדעת למה."

הד"ר נילי קרן, חוקרת שואה, נמנתה על המחנכים הראשונים שליוו את תלמידיהם לביקור במחנות ההשמדה. לאחרונה התריעה נגד מה שתיארה כחיזוק תחושת הקורבנות בקרב אותם תלמידים. ההחלטה להחיל את לימוד המורשת מכיתה א' הדהימה אותה. "איננו מוכנים לגדל דור רווי חרדות קרבניות," כתבה בהארץ, "אנחנו רוצים לגדל דור אוהב חיים, אוהב אדם ואוהב את מדינתו. זה לא יימצא בלימוד השואה בכיתה א' וגם לא באתרי הרצח."

העיסוק בשואה הוא עיסוק במוות וברוע האנושי שממדיו לא נודעו כמותם. גם מחנכים שמאמינים בלימוד שואה מתקוממים נגד ההחלטה להחיל אותה בגיל כה צעיר. רועי פרלשטיין, מורה להיסטוריה ואזרחות בבית הספר ברנקו וייס בבית שמש רואה בה סכנה לילדים. "האם ילדים בכיתה א'", שאל בוואלה, "שרבים מהם אינם עדיין מבדילים בין אתמול למחר...באמת ילמדו על קבלת האחר מסיפורים על כמה שנאו אותנו? ... אסור לבלבל בין לימוד השואה לבין לימוד מהשואה...רוצים ללמד על קבלת האחר?... הוא נמצא בכיתות של ילדינו - בצבעי עור שונים, בהשקפות עולם שונות, במדינות המוצא של ההורים."

הרחיק לכת עוד יותר אורי משגב בבלוג שלו בהארץ: "אל תשלח את ידך אל הנער", פנה לשר החינוך, "בכיתה א' לומדים קרוא וכתוב וחשבון ולא על טרבלינקה".

אם לבחון על פי מצב הרוח ביחס לעבר היהודי ששורר בקרב שרי ממשלה וחברי כנסת, ספק אם תקום התנגדות להצעתו של שר החינוך, וקרוב לוודאי שהיא תיושם כבר בשנת הלימודים הקרובה. השר פירון הסביר שמטרתו היא להשכין מסר אופטימי ביחס לאדם בתוך נפשו של הילד הקטן. דרושה עדיין הוכחה באיזו מידה בן שש מסוגל להתמודד עם מסר כה מורכב, שגם בוגרים ומבוגרים מתקשים להתמודד איתו ועם הלקחים הרבים שנלווים אליו. גם כעבור כמעט 70 שנה, השואה הותירה אחריה לקחים רבים לצד המיליונים שמצאו את מותם.

More from Daniel Ben Simon

Recommended Articles