המלחמה שלא יורדת מסדר היום

כאילו לא חלפו ארבעים שנה, מלחמת יום כיפור שלטה בשבוע האחרון בסדר היום התקשורתי, ואף כבשה כמה מהכותרות הראשיות בעיתונים ובמהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. תוכניות האקטואליה והמשדרים המיוחדים הביאו שוב ושוב את תמונות המלחמה, את ההקלטות מרשתות הקשר ואת העדויות מוועדת אגרנט שחקרה את הנסיבות לפרוץ המלחמה.

ראש הממשלה בזמן המלחמה, גולדה מאיר, כיכבה בערב החג בכותרות הראשיות של כל העיתונים, לאחר שעדותה בוועדה נחשפה לראשונה בשבוע שעבר [12 בספטמבר]. דבריה היו כה חזקים ומטלטלים, כאילו היא מדברת על אסון שאירע זה עתה, ולא לפני ארבעה עשורים.

מי שמעדיף את התקשורת החדשה, יכול היה להוריד לטלפון או לטאבלט את אפליקציית "אוקטובר", שמרכזת את סיפורה המרתק של המלחמה שהפכה לשם נרדף לטראומה לאומית, לאסון מודיעיני, לעיוורון וליהירות. במקביל לכל אלה נערכים בימים אלה ימי עיון אקדמים, רבי שיח ותערוכות, כולם עוסקים באותה מלחמה.

מה שמרתק לא פחות מהעיסוק התקשורתי והאקדמי הוא העניין הגדול שמפגין הציבור במספר העצום של המלים שנכתבו על המלחמה בימים האחרונים, ובתמונות ובקולות ממנה. על פי נתוני ועדת המדרוג שפורסמו ביום ראשון, תוכניות הטלוויזיה שעסקו במלחמה בכל הערוצים זכו לנתוני צפייה מרשימים, גם בהשוואה לתוכניות הריאליטי המובילות דרך קבע את הטבלה. הנתון הזה מלמד על כך שגם אנשים צעירים מאוד שנולדו הרבה אחרי מלחמת יום הכיפורים, או עולים שהגיעו לישראל אחריה, מגלים בה עניין רב.

כך שגם אם לרגע ניתן היה לטעון שמדובר בפסטיבל תקשורתי מוגזם שמיצה את עצמו ויצא מפרופורציה, הרי שנכונות הציבור לצרוך עוד ועוד מידע מכל סוג על מלחמת יום הכיפורים מוכיחה את ההפך. גם הדיון העכשווי על המלחמה, תוצאותיה והשפעותיה הוא נכון ורלוונטי. הרי אין כמעט תחום בחיינו שלא הושפע ממנה, או יותר נכון, מהטראומה שבאה בעקבותיה ועדיין לא הובנה לחלוטין: החל מתפיסת הביטחון, דרך התרבות, הפוליטיקה והמדיניות.

אבל יש דבר נוסף שבלעדיו לא היינו נחשפים לכל כך הרבה מידע חדש, והוא רצונם ופתיחותם של לוחמים, בני משפחה ומפקדים שעדיין לא סיפרו את סיפורם, לפרוק כעת את משאם הכבד. מדוע זה קורה דווקא כעת? הרי כבר ציינו עשור למלחמה, עשרים ושלושים שנה. מה גורם למלחמה ההיא לחזור אל פני השטח בעוצמה גדולה כל כך, אחרי זמן רב כל כך?

כנראה שנדרשו לנו כקולקטיב ארבעה עשורים כדי להתחיל לעבד את הטראומה, שקשה היה להכיל ולעבד אותה קודם לכן. מצד אחד כבר נכתבו ספרים, מחקרים וכתבות לאורך השנים על המלחמה, אבל שום דבר לא היה דומה למה שחווינו כעת. אולי זה היה סוג של קתרזיס, התעמתות עם הפחדים והשאלות. אולי היתה דרושה פרספקטיבה של שנים רבות כדי לגעת בעצבים החשופים שהותירה המלחמה הנוראה הזאת. כי כמו בכל טראומה, או אירוע גדול ומפתיע בחיי אדם, נדרשים מרחק וזמן כדי לחזור אליהם ולהבין אותם עד הסוף.

במקרה הזה האירוע היה כל כך בלתי נתפס, מפתיע, קשה להכלה וטראומטי, עד שהיה צורך בארבעה עשורים כדי שנתחיל לעכל כקולקטיב את מחדל מלחמת יום הכיפורים והשפעתו עלינו. לכן, אין זה מקרה שחלק מהעדויות הובאו השנה בפעם הראשונה על ידי הלוחמים או בני משפחותיהם - גם להם נדרש הזמן הארוך כדי לשוב ולהתעמת עם הזיכרונות וליקוי המאורות הלאומי. רק כך יתחיל תהליך ההחלמה האמיתי.