מה אפשר ללמוד מהשלום עם מצרים

לפני כמה ימים התגלגל לידי גזיר עיתון מצהיב של הארץ מאמצע אוגוסט 1973, פחות מחודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים. שר הביטחון משה דיין, דווח בידיעה, הכריז כי הוא "נותן עדיפות ראשונה במעלה להקמת העיר ימית בפתחת רפיח (צפון סיני), כמו לקו צבאי- ביטחוני ממדרגה ראשונה, כמו מעוז לשפת תעלת סואץ."

גיבור מלחמת ששת הימים הסביר כי "התיישבות עירונית וחקלאית תהווה טריז בין רצועת עזה, על 350 אלף תושביה (היום יותר מ-1.5 מיליון; ע"א), לבין המדבר של מצרים." איש מפא"י הבכיר תקף את מתנגדי מפעל ההתנחלות בסיני מקרב חברי מפלגתו. "כל ההצגה מסביב לימית היא אבסורד", הלם דיין, אבי האמרה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח."

הממשלה הצביעה ברוב קולות בעד תוכניתו של דיין, והחליטה להקצות תקציבים להנחת תשתית לרבע מיליון תושבים בחבל ימית. שמעון פרס, אז בתפקיד שר התחבורה, הבטיח להפוך את ימית לעיר נמל מרכזית בים התיכון. בעיצומם של אותם ימים שלח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, אין ספור מסרים לממשלת גולדה, בדבר רצונו בשלום עם ישראל. סאדאת איים כי אם מצרים לא תקבל לידיה בחזרה את סיני בדרכי שלום, היא תנסה להשיגו בשדה הקרב. לימים סיפר סאדאת, שהחלטת ממשלת ישראל להקים את ימית שכנעה אותו סופית שישראל איננה מעוניינת לשלם את מחיר השלום עם מצרים וכי אין מנוס ממלחמה.

מלחמת יום הכיפורים, שעלתה בחייהם של 2,650 חיילים ישראלים, לא עצרה את הזרמת הכספים להתנחלויות בסיני. הדעת נותנת שאלמלא יוזמת השלום של סאדאת ב-1977, ימית, נאות סיני ואופירה (השם העברי שניתן לשארם א-שייח) היו עולות ופורחות. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, שהושג לאחר המלחמה הטראומטית באוקטובר 73', נאלצה ישראל לפנות מבתיהם 4,300 ישראלים שהתגוררו ב-19 התנחלויות בחצי האי סיני. לשם השוואה, באותם ימים התגוררו בהתנחלויות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) לא יותר מ-12 אלף ישראלים, פחות מארבעה אחוזים ממספרם היום.