מה אפשר ללמוד מהשלום עם מצרים

לפני כמה ימים התגלגל לידי גזיר עיתון מצהיב של הארץ מאמצע אוגוסט 1973, פחות מחודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים. שר הביטחון משה דיין, דווח בידיעה, הכריז כי הוא "נותן עדיפות ראשונה במעלה להקמת העיר ימית בפתחת רפיח (צפון סיני), כמו לקו צבאי- ביטחוני ממדרגה ראשונה, כמו מעוז לשפת תעלת סואץ."

גיבור מלחמת ששת הימים הסביר כי "התיישבות עירונית וחקלאית תהווה טריז בין רצועת עזה, על 350 אלף תושביה (היום יותר מ-1.5 מיליון; ע"א), לבין המדבר של מצרים." איש מפא"י הבכיר תקף את מתנגדי מפעל ההתנחלות בסיני מקרב חברי מפלגתו. "כל ההצגה מסביב לימית היא אבסורד", הלם דיין, אבי האמרה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח."

הממשלה הצביעה ברוב קולות בעד תוכניתו של דיין, והחליטה להקצות תקציבים להנחת תשתית לרבע מיליון תושבים בחבל ימית. שמעון פרס, אז בתפקיד שר התחבורה, הבטיח להפוך את ימית לעיר נמל מרכזית בים התיכון. בעיצומם של אותם ימים שלח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, אין ספור מסרים לממשלת גולדה, בדבר רצונו בשלום עם ישראל. סאדאת איים כי אם מצרים לא תקבל לידיה בחזרה את סיני בדרכי שלום, היא תנסה להשיגו בשדה הקרב. לימים סיפר סאדאת, שהחלטת ממשלת ישראל להקים את ימית שכנעה אותו סופית שישראל איננה מעוניינת לשלם את מחיר השלום עם מצרים וכי אין מנוס ממלחמה.

מלחמת יום הכיפורים, שעלתה בחייהם של 2,650 חיילים ישראלים, לא עצרה את הזרמת הכספים להתנחלויות בסיני. הדעת נותנת שאלמלא יוזמת השלום של סאדאת ב-1977, ימית, נאות סיני ואופירה (השם העברי שניתן לשארם א-שייח) היו עולות ופורחות. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, שהושג לאחר המלחמה הטראומטית באוקטובר 73', נאלצה ישראל לפנות מבתיהם 4,300 ישראלים שהתגוררו ב-19 התנחלויות בחצי האי סיני. לשם השוואה, באותם ימים התגוררו בהתנחלויות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) לא יותר מ-12 אלף ישראלים, פחות מארבעה אחוזים ממספרם היום.

שוו בנפשכם שצה"ל היה נאלץ היום להפנות כוחות מגבול הצפון ומהגדה המערבית להגנה על יותר מ 100 אלף מתנחלים ישראלים ברחבי סיני, או לעקור אותם מבתיהם במחיר של משבר פוליטי וחברתי והוצאה של מיליארדי שקלים. בהעדר שלום,. מי ערב לכך שהכאוס השורר במצרים לא היה גולש לרצועת עזה ומשם ללב ישראל? איזה אינטרס היה לצבא המצרי למנוע מחמאס להמטיר ים של רקטות על ראשון לציון ולהדוף את חוליות אל קאעידה? מה היה קורה היום אילו ראש הממשלה מנחם בגין היה מפנה כתף קרה לסאדאת, והנשיא קרטר לא היה מתעקש לכלוא את השניים בקמפ דייוויד, עד שיחתמו על חוזה שלום?

ועתה, קראו נא את הציטוט הבא מראיון של מזכיר הממשלה היוצא, צבי האוזר, לארי שביט שפורסם בסוף השבוע ב"הארץ" [15 באוגוסט]. החליפו את "בשאר אל-אסד" ב"אנואר סאדאת", את "רמת הגולן" ב"חצי האי סיני" ואת "סוריה" ב"מצרים". כך אמר האוזר: "ישבתי בישיבות סגורות שבהן בחורינו הטובים דיברו על כך שבשאר אל אסד הוא פרטנר אמין ואפשר לסגור איתו הסכם ואפשר לתת לו את רמת הגולן ולהביא אותו עד הכנרת. זה לא היה לפני 30 שנה, זה היה לפני פחות משלוש שנים. והנה, באותה מהירות שבה מתחלפים סרטים בקולנוע גת, התחלפה לנו סוריה. אם היינו נותנים לה את הגולן ב-2010, ב-2013 היינו מקבלים את אל קאעידה בעין גב. ושום דבר. שתיקה. אף אחד לא טעה, אף אחד לא עשה חשבון נפש. חוץ ממאמר אחד שלך אף אחד ממצדדי השלום המופרך עם אסד לא אומר אופס, טעיתי."

האוזר החמיא לשביט על מאמר שבו שיתף את קוראיו עם הגיגים שחלפו במוחו למראה הרי הגולן המאדימים לעת ערב. "לאט לאט ההנאה הצרופה לנוכח היופי המרהיב התחלפה במועקה כבדה", התפייט שביט, "לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן... אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור המסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני.

"במוקדם או במאוחר היתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל-פאחר ולנאפח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העלייה הזאת היתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."

חבל ששביט לא שאל את האוזר אם נפילת משטרו של מובארק ועליית האחים המוסלמים לשלטון, העלו במוחו הרהורי חרטה על הנסיגה מסיני ופינוי ימית. אחרי הכל, מדובר באותו מזרח תיכון מסוכסך, באותם מוסלמים ובאותה שנאת ישראל. ואולי סילוקו של הנשיא מוחמד מורסי מכס הנשיאות והשתלטות הצבא על המדינה, החזירו לעו"ד האוזר את האמון בעסקה עם מצרים, עד האביב הערבי הבא? ומה עם שביט עצמו? האם הוא מכה על חטא תמיכתו בהסכם השלום עם מצרים (אז, כפעיל מרכזי ב"שלום עכשיו")?

שר החוץ משה דיין היכה על חטא ימית של שר הביטחון דיין. מי שהיה מאבות ההתיישבות הישראלית בחצי האי סיני, מי שנלחם עליה וראה בה יתרון אסטרטגי וביטחוני ראשון במעלה, השכיל לשנות את דעתו ואת דרכו, ולתמוך בנחישות בהחלטת בגין לסגת משטחים אלה תמורת שלום. האם בנימין נתניהו יחליט ללכת בדרכו של בגין, או שיאמץ את תפישת "ישראל היא וילה בג'ונגל", של אהוד ברק, שהחמיץ את ההזדמנות לשלום עם סוריה? האם אבו מאזן יילך עד הסוף בדרכו של סאדאת? האם ברק אובמה יילך בדרכו של קרטר? פתרון החידה - בעוד פחות מתשעה חדשים.