על מה אנחנו נלחמים

שאלה אחת מרחפת באוויר עם פתיחת סבב חדש של שיחות שלום: האם אפשר להגיע להסכם? יש שיביעו תקווה ויענו בחיוב, הרוב יביעו ספקנות. אבל כדי לענות עליה יש להתייחס ראשית לשורשי הסכסוך ולתת מענה לשאלה הגדולה יותר: על מה אנחנו נלחמים ובשם מה אנחנו הורגים ונהרגים?

השאלה היא האם במהותו הסכסוך הוא רציונלי או קיומי. סכסוך רציונלי עוסק בחלוקתם ההוגנת של משאבים. אם הסכסוך שלנו הוא רציונלי אז הוא נובע מהסיבה הפשוטה שיש שני עמים החיים על פיסת אדמה אחת וצריכים למצוא דרך לחלוק אותה. אם הסכסוך רציונלי אפשר לפתור אותו באמצעות משא ומתן על בסיס עיקרון החלוקה של האדמה בין שתי מדינות לשני עמים – אחת יהודית, אחת ערבית. אותו עיקרון שהנחה את כל מאמצי הפתרון מאז 1937. במוקדם או במאוחר פתרון שכזה יביא שלום וקץ לסכסוך.

אבל יותר ויותר ישראלים, ואני ביניהם, תוהים האם במהותו הסכסוך אינו רציונלי אלא קיומי. כלומר, האם הסכסוך הוא על עצם קיומה, ולא מידתה, של מדינת ישראל?

ב-18 בפברואר 1947, שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, לא אוהד של הציונות בלשון המעטה, נאם בפני הפרלמנט הבריטי במטרה להסביר מדוע בריטניה מחזירה את המנדט על פלשתינה לאו"ם. הוא פתח את נאומו באמירה ש"ממשלת הוד מלכותו עומדת בפני סכסוך לא פתיר של עקרונות". הוא ממשיך ומתאר את המהות של הסכסוך: “עבור היהודים, העיקרון המהותי הוא הקמת מדינה ריבונית יהודית. עבור הערבים, העיקרון המהותי הוא להתנגד עד הסוף להקמתה של ריבונות יהודית בחלק כלשהו של פלשתינה."

האופן שבו בווין בחר לתאר את ה"סכסוך הלא-פתיר" מלמד רבות: הוא אינו טוען שיהודים והערבים בפלשתינה נמצאים בסכסוך מכיוון שהם אינם מצליחים להגיע להסכמה כיצד לחלק את הארץ באופן רציונלי והוגן. הוא מסביר שהיהודים רוצים מדינה – ללא קשר לגודלה – ושהערבים רוצים שליהודים לא תהיה מדינה כלל. זהו סכסוך קיומי בהגדרה, מכיוון שהוא עוסק בעצם קיומה, ולא מידתה, של מדינת היהודים. סכסוך כזה אכן אינו פתיר, אלא בהשמדתה של מדינת ישראל, ולפיכך כפי שסיכם בווין "אין סיכוי לפתרון הסכסוך במו"מ בין הצדדים".

בווין תיאר את הסכסוך כך לפני יותר מ-66 שנים, אבל מרבית הישראלים כיום תוהים האם משהו באמת השתנה. גם אני התחלתי לפקפק בתפיסת הסכסוך הרציונלי ככל שבשני העשורים האחרונים התברר ביתר שאת שתיאורו המדויק של בווין ניבא באופן הטוב ביותר את ההחלטות שקיבלו הישראלים והפלסטינים מ-1947 ועד היום: מכיוון שהיהודים רצו מדינה, ללא קשר לגודלה, הם הסכימו שוב ושוב, ובכל הצמתים המכריעים, גם אם לא בשמחה, לקבל פתרונות המבוססים על עיקרון חלוקת הארץ. ובעוד הערבים התנגדו לעצם קיומה של מדינה ליהודים, בכל הצמתים המכריעים עד כה הם סירבו לכל פתרון שייצור מדינה ערבית פלסטינית, אם המחיר של פתרון זה הוא קבלת מלאה וסופית שליהודים תהיה מדינה גם כן.

אם יש לשפוט אנשים ועמים על פי מעשיהם, כפי שאני מאמינה שראוי לעשות, אז על פני העשורים, הטענה כי הסכסוך הוא קיומי מסבירה טוב יותר מדוע הערבים מעדיפים להישאר במצבם במקום להתקיים בכבוד במדינה משלהם, אם המשמעות היא חלוקת הארץ עם העם היהודי.

מרבית העולם המערבי ממשיך להאמין שבמהותו הסכסוך הוא רציונלי ולפיכך פועל כל העת לפתרון הסכסוך באמצעות מו"מ להסכם קבע על בסיס העיקרון של חלוקת הארץ ושתי מדינות לשני עמים. אבל אם הסכסוך הוא קיומי במהותו, אפשר יהיה להגיע לשלום רק כשהערבים יקבלו את ההגיון העמוק של החלוקה, והוא שלעם היהודי זכות מלאה ושווה למדינה ריבונית במקום היחיד שבו הוא היה אי פעם ריבון. כל השאר זה פרטים.