זו לצד זו התנוססו ב-30 ביוני שתי כותרות ראשיות. האחת סיפרה על "מתיחות שיא במצרים לקראת הפגנות המונים"; השנייה דיווחה כי "למרות הלחץ של (מזכיר המדינה -) קרי, אין התקדמות במאמץ לחדש את המשא ומתן". כמה שעות לאחר מכן, הפעם באתרי האינטרנט, התחלפה הכותרת האחרונה באחרת, פסקנית יותר: קרי נכשל: עזב את ישראל בלי הכרזה על פסגה. הכותרת הראשונה נותרה רלוונטית.
השכנות של שתי הידיעות בעיתון הזכירה לי מאמר שפרסמתי ב"הארץ" בהשראת ההתקוממות נגד משטרו של הנשיא מובארק (ינואר 2011), שהתפשטה אז ברשתות החברתיות במצרים. האם "לסטודנטים בגדה אין חשבון בפייסבוק?", כך שאלתי. הערכתי שהדיווחים של רשת אל-ג'זירה מאתרי המהומות במצרים יעוררו הרהורי התקוממות במוחם של מובטלים פלסטינים בגדה, ששיעורם הגיע אז ל16.5% (לעומת 9.7% במצרים); האמנתי שקרב היום שבו אלפי הפועלים הפלסטינים שנדחסים בשעות הקטנות של הלילה במחסומים דמויי מכלאות, כדי לזכות ביום עבודה באתרי הבנייה של היהודים, ייצאו בהמוניהם לרחובות; צפיתי שהם יביאו להדחתו של הנשיא שלהם מחמוד עבאס (אבו מאזן)- ולפירוק הרשות הפלסטינית. הערכתי שכמו חבריהם בכיכר תחריר, הסטודנטים הפלסטינים לא יעזבו את כיכר מנרה ברמאללה, עד שיקבלו את הזכות הבסיסית השמורה לכל אדם בחברה דמוקרטית - הזכות לחרות.
