דילוג לתוכן העיקרי

עוד קיץ של כיבוש ואדישות

מזכיר המדינה קרי שב לארצו לאחר עוד סבב כושל, והותיר את הישראלים והפלסטינים עם חום יולי-אוגוסט.
Israeli soldiers of the paratrooper brigade rest as they take a break during a march near Jerusalem, marking the completion of their advanced training, at the end of which they receive their red paratrooper beret June 27, 2013. REUTERS/Amir Cohen (ISRAEL - Tags: MILITARY) - RTX113ET

זו לצד זו התנוססו ב-30 ביוני שתי כותרות ראשיות. האחת סיפרה על "מתיחות שיא במצרים לקראת הפגנות המונים"; השנייה דיווחה כי "למרות הלחץ של (מזכיר המדינה -) קרי, אין  התקדמות במאמץ לחדש את המשא ומתן". כמה שעות לאחר מכן, הפעם באתרי האינטרנט, התחלפה הכותרת האחרונה באחרת, פסקנית יותר: קרי נכשל: עזב את ישראל בלי הכרזה על פסגה. הכותרת הראשונה נותרה רלוונטית.

השכנות של שתי הידיעות בעיתון הזכירה לי מאמר שפרסמתי ב"הארץ" בהשראת ההתקוממות נגד משטרו של הנשיא מובארק (ינואר 2011), שהתפשטה אז ברשתות החברתיות במצרים. האם "לסטודנטים בגדה אין חשבון בפייסבוק?", כך שאלתי. הערכתי שהדיווחים של רשת אל-ג'זירה מאתרי המהומות במצרים יעוררו הרהורי התקוממות במוחם של מובטלים פלסטינים בגדה, ששיעורם הגיע אז ל16.5% (לעומת 9.7% במצרים); האמנתי שקרב היום שבו אלפי הפועלים הפלסטינים שנדחסים בשעות הקטנות של הלילה במחסומים דמויי מכלאות, כדי לזכות ביום עבודה באתרי הבנייה של היהודים, ייצאו בהמוניהם לרחובות; צפיתי שהם יביאו להדחתו של הנשיא שלהם  מחמוד עבאס (אבו מאזן)-  ולפירוק הרשות הפלסטינית. הערכתי שכמו חבריהם בכיכר תחריר, הסטודנטים הפלסטינים לא יעזבו את כיכר מנרה ברמאללה, עד שיקבלו את הזכות הבסיסית השמורה לכל אדם בחברה דמוקרטית - הזכות לחרות.

טעיתי.

שנתיים וחצי חלפו מאז. האבטלה בגדה רק גברה; הפועלים מוסיפים להצטופף עם שחר במחסומים; הסטודנטים מתכוננים לבחינות סוף השנה וקרי שב הביתה בידיים ריקות. מיליונים מפגינים במצרים נגד האחים המוסלמים, ובעזה נשים מסתירות את פניהן מפני שומרי הצניעות מטעם החמאס. ראש ממשלה פלסטיני – שני בתוך כחודשיים – מודיע על התפטרותו. במשרדי הקוורטט בירושלים שוקדים אנשיו של טוני בלייר על פרטיה של התכנית להזרמת ארבעה מיליארד דולר למשק הפלסטיני - זו אותה תוכנית שאפתנית שקרי בישר עליה בנאומו בכנס הפורום הכלכלי העולמי שהתקיים בחודש שעבר (סוף מאי) בים המלח. מן הסתם תימצא הדרך לשלם לכ-160 אלף עובדי הרשות הפלסטינית, בעיקר השוטרים, את המשכורות, כדי לעשות קניות לרמדאן.

כך יעבור לו בשלום עוד קיץ של כיבוש. כלומר, בלי שלום. ובכלל, למי יש כוח להפגין בחום יולי-אוגוסט? הרבה יותר נעים במפעל הממוזג באזור התעשייה של המתנחלים. חבל באמת שהאירופים החליטו לסמן את המוצרים שלהם. הרי זה פוגע בפרנסה של הפועלים הפלסטינים (כפי שהביע את "דאגתו", באתר זה, סגן השר זאב אלקין מהליכוד ביתינו). ומי יודע - אומרים שקרי יחזור בקרוב לעוד סבב של משא ומתן על המשא ומתן, ושהפעם הוא באמת יכניס את ביבי ואבו מאזן לאוהל בין רמאללה לירושלים עד שייצא עשן לבן. רגע, זה לא נשמע מוכר? זה לא מה שאמרו לנו כשג'ורג' שולץ/ ג'יימס בייקר/ וורן כריסטופר/ מדלן אולברייט/ קולין פאואל/ קונדוליסה רייס/ הילרי קלינטון הסתובבו בשטח? איך שהזמן רץ כשנהנים...

בעצם, מה אני רוצה מהחיים של הפלסטינים האומללים, שבקושי גומרים את השבוע? מה החברים הישראלים שלי, אלה שההכנסה הממוצעת שלהם גדולה פי עשרה מזו של השכנים ממול, מוכנים לעשות כדי לשים קץ לכיבוש? כמה מאלה שמכירים בכך שאי אפשר "להיות עם חופשי בארצנו" כמילות ההמנון, ולמנוע מעם אחר להיות חופשי בארצו, הולכים להפגנות נגד הכיבוש? כמה מאלה שמקטרים שהכסף שלהם מוזרם להתנחלויות השתתפו בשבוע שעבר [23 ביוני] במבצע "שולחנות עגולים" שיותר מעשרים ארגוני שלום כינסו בשבוע שעבר ב 11 ישובים? לכינוס המרכזי שבו השתתפתי, במרכז תל אביב, באו פחות מאלף איש. בחיפה היו 40-30 איש, ובירושלים הבירה כ-80 נשים וגברים. חשבתי בצער על מאות השעות ששאול אריאלי מהמועצה לשלום וביטחון הקדיש לארגון האירוע, ונזכרתי בקנאה בחצי מיליון הישראלים שצעדו בתל אביב במחאה על מחירי הדירות והגבינה (גבינת הקוטג'). בבחירות הם נתנו את קולם ליאיר לפיד, ל"אחיו" נפתלי בנט וקצת לשלי יחימוביץ'. מרצ של זהבה גלאון שמאלנית מדי בשבילם. עובדה, היא תומכת ביוזמת השלום הערבית, אותה יוזמה ש"אפילו" שר הבטחון שלנו משה יעלון אמר שהיא לא יותר מ"ספין".

לציבור הישראלי נעים יותר לבלוע את ה"אופיום להמונים" שלשכת ראש הממשלה מוכרת לו באמצעות כמה "פושרים" בתקשורת (עיינו  ערך: "אין פרטנר"), מאשר להרגיש שלא בנוח עם עוולות הכיבוש. העלאה מרגיזה של אחוז אחד במע"מ וקיצוץ מעליב של אחוז אחד בשכר חברי הכנסת מטרידים את מנוחת האזרח הישראלי-היהודי יותר מאשר שיעור הפלסטינים שחיים תחת כיבושו ומספר הקטינים מביניהם שיושבים בבתי הכלא. עיתונאי ותיק שפגשתי בכיכר בתל אביב אמר, ספק ברצינות ספק באירוניה, שרק אמברגו אירופי על שידור משחקי הצ'מפיונס ליג  בישראל  בתגובה על מדיניות ההתנחלויות והקיפאון המדיני יוציא את הציבור בהמוניו לרחובות. ומנגד, זמר עזתי אחד ריתק מיליוני פלסטינים למקלטי הטלוויזיה, והפך בן-לילה לאטרקציה גדולה הרבה יותר מג'ון קרי ומסעותיו המשעממים באזור. מעניין מה עובר במוחם למראה מיליוני המפגינים במצרים שהתקבצו לקראת "הפגנת המיליון" של השבוע.  

מעניין גם מה עובר במוחם של הישראלים והפלסטינים למראה מאות האלפים שהציפו את כיכר טקסים באיסטנבול במחאה נגד ארדואן.

לפחות שני שלישים מהישראלים והפלסטינים- על פי כל הסקרים- תומכים בפתרון של שתי מדינות החיות בשלום זו עם זו. איך הם יכולים לשבת בנחת בבית הבוער לנוכח הסכנה שבעוד סבב שיחות כושל או שניים, קרי יטרוק את הדלת וישאיר אותם לבד? או שאולי לא עובר כלום? נראה כי לפחות בישראל , "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", האנשים מעדיפים להישאר בבתיהם הממוזגים ולא לחשוב על זה. אחרי הכול, חום יולי-אוגוסט התחיל.

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial