הקואליציה לא מתפקדת, נתניהו אדיש

עוד בטרם מלאו לה מאה ימים, דבר אחד ניתן לומר על רצף המשברים והמהמורות שעומדים בדרכה של הקואליציה החדשה - שהוא לא מפתיע. הנה כי כן, מתגשם לנגד עינינו התסריט שכל אחד יכול היה לצייר בדמיונו רק לפני שלושה חודשים, בשעה שנחתמו ההסכמים הקואליציוניים: החיבור לא עובד, העסק חורק.

הנה תמונת מצב עדכנית ומתומצתת של הקואליציה הנוכחית: משבר קואליציוני חריף הכולל איומים בפרישה מהממשלה; הפסד מביך בהצבעה על מינוי לוועדה לבחירת שופטים - לראשונה מאז קום המדינה לקואליציה בכנסת לא יהיה נציג בוועדה החשובה הזו (נגיע לכך בהמשך); חילוקי דעות שרק מעמיקים והולכים בסוגיות של דת ומדינה בין חלקי הקואליציה השונים; פערים בתפיסות המדיניות בין המפלגות השותפות. אם נוסיף לכך את המשמעת הרופפת של חברי הקואליציה, שנעלמים מהמשכן מבלי להודיע מראש או מבלי להתקזז, והתמונה ברורה – משבר קואליציוני.

"קואליציית החלומות" של נתניהו, שעמדה לרשותו בכנסת הקודמת, פעלה כמו מכונה משומנת, שכל חלק בה ידע את מקומו, וכולם תפקדו בהרמוניה. עכשיו תהפכו את התמונה במאה ושמונים מעלות ותקבלו את המצב הנוכחי: ארבע מפלגות מרכיבות את הקואליציה, וכל אחת מהן נתונה בקונפליקט עז עם שלושת האחרות.

קחו לדוגמא את מפלגת הבית היהודי, שמצויה בסכסוך כזה או אחר עם כל יתר הסיעות.

בליכוד סולדים מההתנהלות המבולבלת של בנט וחבריו בסוגיות של דת ומדינה; מול התנועה, בראשות השרה ציפי לבני, מנהלת מפלגת הבית היהודי מלחמה של ממש הכוללת האשמות, השמצות וניסיונות הדדיים לטרפד יוזמות ולקבור חוקים; גם מהשותפות "המפוארת" עם יש עתיד, שנולדה בזמן המשא ומתן הקואליציוני, נותרה רק "ברית האחים" בין בנט לבין יאיר לפיד. הם, כשלעצמם, אמנם שומרים על קשר פרסונלי חם ואוהב, אך בו בזמן הופכים החיכוכים בין סיעותיהם לעניין יומיומי.

על היחסים הטעונים בין נפתלי בנט, העומד בראשה, לבין בנימין נתניהו, כבר נכתבו אינספור מילים. הבעיה היא שהמתיחות, שהגיעה לשיאה לפני כחמש שנים בהתפטרותו המהדהדת של בנט מתפקיד ראש הלשכה, נותרה רלוונטית גם כעת, סביב לשולחן הממשלה. למעשה, כמה ממקורביו (הקרובים מאוד…) של ראש הממשלה עודם מפנטזים על הרגע שבו יוכל להיפרע מהשותף הקואליציוני שתוצאות הבחירות כפו עליו.

האירוע שהמחיש יותר מכל את מצבה הרעוע של הקואליציה הוא ההפסד הצורב בהצבעה החשאית על נציג הכנסת בוועדה למינוי שופטים (3 ביוני). הדבר אירע לאחר שחברי הכנסת של הקואליציה קיבלו הנחיה ברורה לתמוך בח"כ דוד רותם (הליכוד ביתנו) לכהונה שנייה בוועדה, אך כשהגיעו אל מאחורי הפרגוד, כמה מהם – כך התברר מאוחר יותר - לא עמדו במילתם. תוצאות ההצבעה הצליחו להטריד אף את אחרוני האופטימיסטים שנותרו מבין שרי הליכוד. "תבוסה משפילה", כינה זאת אחד מחברי הכנסת הבכירים בקואליציה. הוא, כשאר חבריו במפלגת השלטון שקיוו כי הקדנציה הנוכחית תעבור עליהם בשלווה ממש כמו ארבע השנים האחרונות, כבר נשמע אחרת. התמונה המצטיירת היא כי אף גורם בכיר בליכוד לא יהיה מוכן להמר שהממשלה הנוכחית תוציא את ימיה. למעשה, ההערכה הרווחת במסדרונות הכנסת מדברת על שנתיים. לכל היותר.

בניגוד לתחזיות שרווחו בעת שהקואליציה החדשה יצאה לדרכה, דווקא העניין המדיני בקושי מעורר משברים או מחלוקות. ממש כמו בזמן מערכת הבחירות, הסוגיה ה”שולית” הזו, שנוגעת באופן ישיר לעתידה של מדינת ישראל, מטואטאת אל מתחת לשטיח. אפילו יאיר לפיד, שהתחייב במהלך הקמפיין שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן מדיני, הפנה את גבו לסוגיה. התולעת האמיתית שמכרסמת בבשרה של הקואליציה ומסכנת את עתידה נוגעת לענייני הדת והמדינה. כשמגיעים לשדה הזה כל חוק הוא מוקש וכל יוזמה פתח למשבר.

מי שמבין היטב את גודל הצרה הוא האיש שמתמודד עם כל הבעיות הללו ביומיום, יריב לוין, יו”ר הקואליציה. לוין, אומלל שכמותו, כלל לא רצה לקבל את התפקיד. הוא ידע מראש כי מדובר במשימה שנדונה לכישלון בשל כל הסיבות שכבר מנינו. בשיחות סגורות הוא הראשון להודות שהקואליציה לא מתפקדת, ושרק במזל לא ספגה תבוסות נוספות בהצבעות שהתקיימו בכנסת. העניין הוא שלח"כ לוין אין את העוצמה והסמכות שיאפשרו לו לקרוא לסדר את לפיד, את בנט או את לבני. את זה יכול לעשות רק בנימין נתניהו. אלא שהוא, כך מתקבל הרושם, רוב הזמן אדיש לכל אלה. בניגוד לאופן התנהלותו בקדנציה הקודמת, נתניהו כמעט שלא עוסק ב"תחזוקה פוליטית". הוא לא משקיע בטיפוח בני הברית הקואליציוניים. ראש הממשלה, כזכור, היה הראשון לזהות את הבעייתיות שבהרכב הקואליציה, ורק לאחר שאזלו כל האופציות האחרות הוא יצא עמה לדרך. מבחינתו, מדובר ב"קואליציית אין-ברירה".

נתניהו לא שוגה בחלומות. ברור לו שחוקי המשחק השתנו, והאינטימיות היעילה שאפיינה את ממשלתו הקודמת לא תחזור על עצמה. ובכל זאת, הוא מוצא נחמה בשתי עובדות. האחת - ככל שחולפים הימים, גם לפיד וגם בנט - “הפוליטיקאים החדשים” עד לא מכבר - נשחקים על קרקע המציאות והופכים ל"פוליטיקאים ישנים"; והעובדה השנייה, והחשובה מכל - הוא נותר ראש הממשלה.

בסופו של יום, זה מה שבאמת מעניין אותו.