הזקנים של הרי האטלס עדיין זוכרים את היהודים

רק בגיל 18, כשחזר עם אביו לביקור בכפר הולדתו בהרי האטלס, הבין כמאל אשכר כי במרוקו התגוררו פעם יהודים. עד אותו ביקור הוא חשב שיהודים הם רק יוצאי אשכנז, אלה שהכיר בפריז שבה גדל.

אשכר, 36, מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בהיסטוריה מהסורבון, התחיל לשאול שאלות. הוא חקר את אביו, את סבו, ואת זקני כפר טינריר שבו נולד ואותו עזב בינקותו. עד מהרה התבררה לו התמונה המפתיעה. בטינריר, כפר שאוכלוסייתו ברברית (תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה), התגוררה קהילה יהודית כבת 2,000 נפשות. האחרונים שבהם עזבו בראשית שנות השישים, ורובם חיים כיום בישראל.

למרות שהיה נטול השכלה קולנועית, החליט אשכר לעשות על כך סרט. הוא תיעד את זקני טינריר מספרים בגעגועים על היהודים, ומשם בא לישראל, ויחד עם הצלם פיליפ בלאיש תר אחר יהודי כפרו. הוא מצא אותם ביבנה, באור עקיבא, בצפת, בקיבוץ נוה-אור, כאילו ציפו לבואו, לאח האבוד מההרים. התוצאה היתה סרט ביכורים באורך 87 דקות, "טינריר-ירושלים – קולות מן המלאח". מאז חלפו שנתיים, והסרט אינו חדל לרגש את צופיו. הוא הוקרן בישראל, במרוקו, בניו-יורק, בפריז, בברצלונה, ושודר בערוץ הטלוויזיה המרוקאי M2. אגב כך גרף חמישה פרסים בינלאומיים, בראשם פרס הביכורים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טנג'יר ב-2012, למרות שמחוץ לאולם ההקרנה הפגינו נגדו פעילים אנטי-ישראלים.

"הכרתי את השואה ואת העידן הנאצי, אבל לא חשבתי על יהודים בהקשר מרוקני. הייתי בטוח שמרוקו היתה מוסלמית לגמרי", מספר אשכר לאל-מוניטור. כמי שגדל בצרפת, הוא הירבה לשאול את עצמו, האם הוא צרפתי או מרוקאי. השאלה היהודית סייעה לו למצוא תשובה. "אני מאוד גאה בסרט", הוא אומר. "העובדה שיש יהודים מרוקאים מעידה על התרבות הפלורליסטית במרוקו. יש לנו ערבים, מוסלמים-ברברים ויהודים-ברברים."

טינריר-ירושלים הוא שיעור בהיסטוריה, אבל מעבר לכך הוא יצירה מצחיקה, עצובה, ובעיקר אופטימית. רבים מן המונולוגים הנוסטלגיים בסרט הם רגעי שיא. הילדים של טינריר, שמצולמים בצאתם מבית הספר, אינם מבטאים ולו שמץ שנאה ליהודים. יקוט בן-שימול מיבנה, שאליה הגיע אשכר בחיפושיו, אומרת לו בעמדה על סף הדלת: "אתה מוסלמי? אנשים טובים. איפה הלכתם לנו?" ישראלי אחר, שהגיע ממרוקו בילדותו, התוודה בפני המצלמה: "עד היום יש לי שתי מדינות. מרוקו וישראל."

"הדור הנוכחי במרוקו", אומר אשכר, "בקושי יודע שבעבר חיה שם אוכלוסייה יהודית כה גדולה. מרוקאים היו בהלם כשצפו בשלום אילוז, ישראלי שנולד בטינריר, מדבר בסקייפ עם אבא שלי בפריז בלהג ברברי."

במרוקו התגוררו עד להקמת מדינת ישראל כרבע מיליון יהודים. ההגירה משם לישראל היתה ציונית, כמעט משיחית. יהודי מרוקו האמינו כי בבואם לציון, הם מגשימים את חלום גאולתו של העם  בארצו. הם לא ציפו שבארץ הקודש תחכה להם אכזבה דתית וחברתית. היום, ממרחק השנים, זוכרים כולם את חוויית הניתוק האכזרי מן המולדת. "בכינו, כמה בכינו", סיפרה בן-שימול.

על הקשר החם בין יהודי מרוקו לארצם נכתב רבות. ובכל זאת, תמיד מפתיע לשמוע את הסיפורים על תושבי כפר בהרי האטלס, שלשמע מותו של יהודי בן כפרם, ארבעים שנה אחרי שעזב לישראל, הם הקימו אוהל אבלים. או על תושבי כפר אחר, ששומרים את בתי היהודים סגורים, בציפייה לשובם.

קלוד שנוף, עיתונאי יהודי-מרוקאי שמחלק את זמנו בין ישראל, פריז ומרוקו, מספר כי המרוקאים גאים בכך שיש להם נתח בצמיחתה של ישראל. לדבריו, למרות ביטויי הקיצוניות נגד מדינת ישראל בממלכה, רבים מתעניינים דווקא בשורשים ובעבר המשותף.

"הם אומרים – הישראלים ממוצא מרוקאי הם משלנו. זו מדינה שנבנתה מכלום, וכשהם רואים את התוצאה, את החירויות, הם חשים שגם הם תרמו משהו לפרויקט המשגשג."

זקני טינריר לקחו את אשכר למבנים חצובים בסלע, ששימשו בעבר בתי כנסת. הם הראו לו חנויות שהיו בבעלות יהודים, וליוו אותו לשרידי ה"מלאח", שכונת היהודים. אחד מהם זכר, כי יהודים מעולם לא השיאו את בנותיהם למוסלמים. "בסיום התפילה הם אמרו אאאמן", חיקה אותם. קשיש אחר ניצב על שרידי בתיהם של יהודים וביכה את מצבם. "ככה זה", הסביר למצלמה, "אתה עוזב את הבית, יוצאת ממנו הנשמה. בית שעזבו אותו מצוי בסכנה."

הצופה מופתע לראות את הבימאי משוטט ברחובות הערים בישראל ומדבר עברית עם גיבוריו. "בפעם הראשונה שבה שמעתי עברית, התאהבתי בשפה", מספר אשכר. "זה היה ב-2007, כשצפיתי ברונית אלקבץ בסרט 'ולקחת לך אישה'. דיברו שם יחד ערבית, מרוקנית ועברית, וזה היה נפלא לשמוע את הערבוב הזה יחד. היום אני מרגיש שזו שפה שנולדתי איתה."

הוא החל ללמוד עברית בפריז, ואחר כך בא לישראל ובילה חודשיים באולפן לעברית של אוניברסיטת חיפה. כאן הוא הכיר את הצלם בלאיש, ויחד הם החלו לעבוד על הסרט. אחרי שיצירתם הוקרנה במרוקו, למד אשכר כי בכמה מאוניברסיטאות הממלכה קיימים חוגים לעברית.

מאז הוא מגיע לישראל מדי כמה חודשים, פוגש חברים ומדלג עם סרטו בכל פינה, מחיפה ועד שדרות. את בתי הקפה של תל אביב הוא מכיר לא פחות טוב מיושביהם. רחוב אלנבי הוא עבורו כמו הליכה בשדרות סן מישל בפריז. בכל פינה הוא פוגש מכר.

אשכר אף מקפיד להגיע להקרנות של סרטו, ואוהב לקיים דיון עם הצופים לאחריהן. בהקרנה שנערכה לאחרונה בסינמטק של תל אביב אמרה צופה צעירה ממקום מושבה באולם: "אני ממש מתרגשת כשאני אומרת לך את זה. תמיד שאלתי את עצמי, מי יכתוב את ההיסטוריה שלי עבורי ועבור הילדים שלי. אתה עשית את זה עבורנו. נתת לנו מתנה." צופה אחר קרא לו: "יש לך בית בישראל."

אשכר הודה לקהל ואמר: "הסרט הזה מספר גם את הסיפור שלי. אתם היהודים, איבר מגופה של מרוקו."

----

Tinghir-Jérusalem: Les Échos du mellah